איך הלהבה התאומה שלך אומר 'אני אוהב אותך' ? חלק 1, טוטם הפרפר

האמת היא כזו. היקום אוהב את האהבה.

היקום הוא אהבה, והיקום אוהב אותך.

אם הלהבה שלך היה יכול לומר לך דבר אחד הוא היה אומר לך, אני אוהב אותך, לא שכחתי אותך, את כל הזמן איתי.

אבל. איך הוא יכול לומר לך את זה ?

את מסע הלהבות התאומות אפשר לעבור דרך המימד של המיינד או המימד של הלב.

במימד המיינד אנחנו רואים מאבק, קונפליקטים, פיצול, היפרדות ובעיקר המון ספק.

כשאנחנו שומעים אנשים מביעים נבואות זעם על מסע הלהבות התאומות, הם כנראה צודקים – מנקודת המבט שלהם. מתוך נקודת המבט הצרה של המיינד זה עלול מסע מורכב ומאתגר ובעיקר ארוך.

החדשות הטובות הן, שהמסע הזה לא חייב להיות קשה. הוא גם יכול להיות מהיר, מרגש ואפילו רומנטי.

 

זו בחירה שלנו אם לעבור אותו מתוך מימד המיינד או מימד הלב.

 

מימד הלב הוא מימד של אהבה אינסופית, אחדות, יופי, קסם, סינכרון וניסים.

יש הקוראים לזה גם מימד חמש.

 

החדשות הטובות הן, שהיום כשהפלנטה משתנה בקצב מהיר, קל יותר לחוות את מימד חמש בתוך מימד המציאות, הידוע גם בתור מימד שלוש.

בשביל זה אנחנו כאן.

בשביל האהבה, ההיזכרות המתוקה של כל מי שאנחנו באמת.

איך עושים את זה?

אחת הדרכים של היקום לדבר איתנו הוא דרך הדברים שהוא שולח אלינו. זה יכול להיות בעלי חיים, נוצות, מספרי מזל, עלים, צורות של גאומטריה מקודשת.

כשאנחנו מחוברים ללב אנחנו יכולים להבחין במסרים האלו, ולדעת שאנחנו לא לבד. שיש כוח גדול מאיתנו שמכוון אותנו ובעיקר, שרוצה יותר מכל שנהיה ביחד.

 

את המאמר של היום אקדיש לטוטם הפרפר.

מכל בעלי החיים, הפרפר הוא זה שהכי מזוהה עם מסע הלהבות התאומות, על שום השלבים שהוא עובר. זהו טוטם של השתנות, מטמורפוזה, שמזכיר לנו את הדינמיות של המסע ואת הגמישות שבו. ממש כמו ריקוד, אנחנו מתמסרים אליו תוך שמירה על עמוד השידרה הפנימי שלנו. נמסים אך לא מתמוססים.

במסע הלהבות התאומות אנחנו עוברים את תהליך הפרפר לעיתים יותר מפעם אחת. וכאשר פרפר מגיע לחייכם זו הדרך של היקום ושל הלהבה התאומה שלכם להזכיר לכם שאתם אהובים, וסביר להניח שאתם בתהליך של מטמורפוזה, לשלב הבא בקשר.

 

ארבעת שלבי הפרפר בהקבלה למסע הלהבות התאומות

 

הזחל הוא הלהבה הרעבה, שמחפשת משהו ולא תמיד יודעת מהו. במקום נסתר היא יודעת שהיא לא רק זחל, היא הרבה יותר מזה. שיש שם משהו גדול וטוב שמחכה לה.

הגולם, לעיתים אנו חווים אותו כהיפרדות אבל לא בהכרח, הוא השלב שבו אנחנו מתבקשים לרפא את הפצעים שלנו.

זוהי עבודה שנעשית בחושך.

כלפי חוץ לא תמיד רואים שינוי, לכאורה הגולם לא זז, אבל האמת היא שבשקט ובהסתר נעשית עבודה פנימית של השתנות ושחרור דפוסים ישנים, שלא משרתים יותר.

כשאנחנו מכירים את החוקים של עבודה קוואנטית, הריפוי הזה יכול להיות מהיר ואפילו קל. כשפועלים לפי החוקים הנכונים, אנחנו יכולים להיות מאסטרים של הזמן, של בריאת מציאות, ומבינים שלא צריך עוד "לחכות".

בקוד הקוואנטי ללהבות תאומות אנחנו מקבלים את 11 המפתחות להפוך את המסע הזה קל ומהנה, מתוך חיבור ללב ולכל מי שאנחנו באמת.

למידע נוסף על התוכנית: https://lp.vp4.me/tinq

השלב השלישי הוא שלב בקיעת הגולם.

כלפי חוץ נראה שהזחל המסכן נאבק על חייו, האם הוא יצליח ?

במסע הלהבות התאומות אנחנו עשויים לחוות את השלב הזה בתור "הלילה האפל של הנשמה". זה קורה כשהבחוץ כבר נעשה לנו צפוף, לא מתאים יותר, ואנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לעבור לשלב הבא, גם אם אין לנו מושג מה הוא יהיה.

לעיתים זה מרגיש מפחיד כמו למות.

כשאנחנו קשובים ללב אנחנו יכולים לשמוע בתוכנו קול, שקורא לנו לתת אמון בתהליך. להתמסר לחוכמת הדרך. אנחנו זוכרים שאנחנו לא לבד.

"הצבעים של הלילה יותר חיים ועשירים מאשר הצבעים של היום" (וינסנט ון גוך)

בתרבות המערבית אנחנו גדלים לתוך פחד מהמוות ובעיקר התעלמות ממנו.

תרבויות עתיקות חוו מוות בתור דבר מקודש ואינטימי. האמת היא, שאנחנו חווים מיתות קטנות לאורך כל החיים.

הכינוי בצרפתית של אורגזמה הוא "מוות קטן" (LA PETITE MORT).

כל וסת גם היא סוג של מוות.

בתרבות השמאנית שעת הדם של האישה היתה השעה המבורכת ביותר והיא נחשבה בו נושאת החלומות של השבט כולו. בתרבות המערבית לעומת זאת, הדם נחשב כמו איזו הפרעה. מצופה מהאישה להתעלם ממנו ולהמשיך בשיגרה כרגיל לאורך כל החודש.

כשאנחנו מאפשרים את החושך, את העצירה, מתמסרים למוות, אזי הלילה האפל של הנשמה לא חייב להיות אפל. הוא יכול להיות גם עשיר ומלא חיים כמו ציור של ונגוך.

ממש כמו צירי לידה, שיכולים להיות "בצער תלדי בנים", ובאותה נשימה יכולים להיות גם חוויה אורגזמתית עוצמתית מעל לכל שיעור. לידה יכולה להיות ארוכה ומפותלת או מהירה ואף מענגת.

גם כאן, זו בחירה שלנו באיזה מסלול נעבור את מסע הלידה האישי שלנו. מסלול המיינד או מסלול הלב.

השלב הרביעי הוא הפרפר עצמו. זהו הרגע שבו אנחנו קוצרים את פירות העבודה שלנו. בשלב זה אנחנו חווים את מלוא היופי, היצירתיות ומפזרים קסם בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים.

צורת הפרפר היא סימטרית והוא מהווה את ההירוס גאמוס, Hieros gamos האיחוד השלם והמקודש שבין הזכרי לנקבי.

שתי הלהבות שמתמזגות ללהבה אחת וחוות ביחד את המשימה שלהן בפלנטה, "גן עדן עלי אדמות."

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"