חופש מאשראי

שלום, קוראים לי רונית ואני מכורה.

חכו רגע עם ה-וי לאב יו רונית.

כי כבר חודש שאני בגמילה מ- כרטיסי אשראי.

ב 6 בספטמבר הבנק התריע על חיוב חשוד בכרטיס שלי. ביטלתי את הכרטיס באופן מיידי רק כדי לגלות אחרי חצי שעה שמדובר בתשלום ממוחשב ששכחתי ממנו.

לא נורא, אפשר להנפיק כרטיס חדש בתוך יום. נכון?

אז זהו, שלא.

לאיטליה מצאתי עצמי נוסעת עם חבילת מזומנים שמנמנה, ובעיקר עם הלחץ של "מה אם" וכל הפחדים הכי גדולים. שקשקתי ובאותה נשימה בירכתי על כל מה שמוציא אותי מאיזור הנוחות שלי.

כל אבן נמצאת במקום שלה… זוכרים? זה לא נוח לי אבל אני מתמסרת, זה מה שזה.

בעידן שבו נוחות הפכה לערך עליון אני מברכת על כל מה שמחייב אותי לצאת מאזור הנוחות, שכן בשבירת הרגלים נוצרת תנועה המובילה אותי ליצירת נוחות חדשה. כמו מים שפוגשים סלע ויוצרים ערוצים חדשים.

חזרתי ארצה לוויקאנד, שלושה ימים של חג… ועוד חג… ובקיצור.. כבר חודש שאני נקייה.

נקייה?

אז זהו.

שבאופן מפתיע גיליתי את הקלות הבלתי נסבלת שבה אני רגילה למלא עגלות בסופר (ניצת הדובדבן, ליתר דיוק), בלי לחשוב או לחשב, פשוט כי בא לי.

באופן לא מפתיע גיליתי שרק מהמזווה שלי אני יכולה להתקיים בלי בעיה חודשיים לפחות. ועדיין מסיבה לא ברורה אני רוצה לקנות – עוד.

ופתאום הפכתי מינימליסטית. אני קונה רק את מה שאני צריכה באמת. רק את הפירות ליומיים הקרובים. רק את הירקות שייכנסו לסלט במיידי. לא קונה מוצרים במבצע, רק מה שאני צריכה.

והאמת האמת? אני לא צריכה כל כך הרבה.

בטח הרבה פחות ממה שאני חושבת שאני צריכה.

ופתאום המקרר שלי לא עמוס לעייפה, אלא מרווח ונושם. אני כמעט יכולה לראות איך הוא מתמתח בהנאה כמו חתול בכל פעם שאני פותחת אותו.

אוקיי, כולנו יודעים שלהיפרד ממזומן זה הרבה יותר כואב מלהעביר כרטיס. אבל כשחווים את זה- זה סיפור אחר. כשמעמיסים עגלה עמוסה כל טוב ואז מגיעים לקופה וקונים מתוכה רק שלושה פריטים, ולא כי אין לי כסף- אלא כי באמת זה כל מה שאני צריכה.

וזה עובד.

אחרי חודש כזה חיוב האשראי מצטמק, חשבון הבנק מחייך– והחיים ממשיכים- רק בקצב הרבה יותר נינוח ואיטי.

כי מה ההבדל בין להעמיס עגלה בסופר, להעמיס על הבטן שלי, להעמיס על חשבון הבנק או להעמיס על סדר היום יותר ממה שאני יכולה להכיל באמת? יותר ממה שנוח לי ונעים?

במבט לאחור אני יכולה לשתף שהבעיה האמיתית עם כרטיס האשראי לא היתה ההתמכרות אליו, אלא חוסר המודעות לכך, שבכל כניסה שלי לסופר מתעוררת בתוכי ילדה בת חמש שרוצה לקנות כל מה שבא לה, כל מה שנוצץ, מפתה, מבריק ומרשרש.

ואז אני גם אוכלת אותו, או חלק ממנו, והשאר נשאר במזווה או בפריזר עם כל שאר חלקי הדברים שהיו פעם מנצנצים ומרשרשים. שלא לדבר על זורקת אותו, ואני ממש מקפידה לא לזרוק אוכל, אפילו לא פירור. ועדיין מודה שיש לי יותר ממה שאני צריכה באמת.

כי אנחנו קונים עם העין ולא עם הלב. וכשנלמד לקנות עם הלב, נזכור שבעצם יש לנו כבר הכל ואפשר פחות, הרבה פחות.

יאללה מי מצטרף לאתגר?

 

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

לחיות בחופש

מה שלמדתי מנהר הטרישולי

היה לי ברור שטקס הקקאו לא יתקיים. למי יש כוח ? בבוקר הכרזתי שאפשר, למי שבוחר בכך, לרפא

לחיות בחופש

התרחבות

לא ידעתי שזו המסעדה שביל קלינטון סועד בה. היא אמרה שיש ארוחות מיוחדות לרגל חגיגות האוגדי, והציעה לי

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"