דיבס

שכחתי לקנות להם דיאט קולה. שיט.
זכרתי להכניס את המים למקרר, זה בפני עצמו הישג. ורק בבוקר נזכרתי שאחותי שותה בכלל דיאט קולה.

בחג הראשון היא הגיעה לבקר אותי עם המשפחה. לראשונה הם בהרכב מלא, זה מרגש את כולנו. אני יוצאת להביא את החומוס והפלאפל המיוחדים של דלית אל כרמל, תוהה איך יעבור עליהם הבראנץ’ בלי שתייה מוגזת. לא אספיק לקרר עכשיו בקבוק.

קובי והילדים מתענגים על המעדנים. האוכל כל כך פשוט וזה מה שמנצח. זוג אחיות כאן בכפר יודעות להכין את הפלאפל הכי טעים, מתכון סודי שעובר בירושה כבר שלושה דורות. הפלאפל עם מעטפת קראנצ’ית. גם מי שלא אוהב פלאפל, כמוני למשל, מתאהב בו.

אנחנו פותחים שולחן מתקפל בסטודיו ומניחים עליו מפה לבנה. לחגיגה הזו מצטרף סלט טבולה טרי שהכנתי הבוקר. כולם אוכלים בשקט וזה סימן טוב.

“שכחתי לקנות לכם דיאט קולה”, אני מתנצלת.
“שטויות, מים זה מספיק טוב”, אחותי עונה ובכל זאת בעצירה הראשונה הם קונים בקבוק צונן ושותים באנחת רווחה. אפילו אני מצטרפת לחגיגה התוססת הזו.

אנחנו מטיילים בכרמל וחוזרים לשתות קפה אצל השכנים שלי. אני מורידה שלל עוגות, עוגיות ופירות אבל זה לא מעניין אף אחד. אליזה השכנה הוציאה את הדיבס שהכינה אתמול. רכז עגבניות מסורתי שמכינים אחת לשנה בסתיו בסיר ענק שמונח על מדורה בין עצי הזית. היא מגישה לנו עם קרקרים. הקפה כבר על האש.

אחותי והמשפחה שלה חיים במרכז בסטייל. דירת גן מעוצבת שנראית כמו בקטלוגים, עם מזגן מפוצל, תאורה רכה, מכונת אספרסו ואפילו מכונת קרח. הכל מגניב, הכל בלחיצת כפתור.
הילדים מגלים את הדיבס וזוללים אותו בתיאבון רב. כשהקפה מגיע ההתרגשות גואה והם מבקשים למלא את הכוס פעם נוספת.

זה לא קפה של מכונה. זה קפה שהשכנה שלי הקדישה חמש דקות לעמוד לידו ולערבב אותו. וכשערבבה הכניסה ברכות וכוונה טובה. זה קפה של כיריים ולהבה. של בישול בידיים טובות.
כשאליזה מגישה לנו את הקפה קובי מברך אותה, תיסלם אידיכי, וכולנו קצת מתרגשים. בערב אחותי מתקשרת ואומרת שהם כבר מחכים לביקור הבא.

השבוע קיבלתי את כרטיס האשראי החדש אחרי 33 יום של גמילה ועם שאלות לגבי הקלות הבלתי נסבלת של הוראות הקבע המפוארות שלי. מערך שלם של שיווק שכל תכליתו להפוך אותנו מכורים. לנטפליקס, לאינטרנט. לביטוחים. ללחיצה על הכפתור. שרשרת שלמה של הסחות דעת חיוניות שגורמת לי לרוץ מדי חודש על הקרוסלה חסרת נשימה ולתהות למה אני מזיעה. ומי מעז היום לחיות בלי מדיח כלים.

“חוכמת הלב האינדיאני” מספר על משפחה בקוסטה ריקה שהאדמה מספקת לה את כל מה שהיא צריכה. החל מהעצים לבנייה ועד מזון לגוף ושוקולד לנפש.
כשעברתי לגור בכפר דרוזי ראיתי שגם הדרוזים עובדים עם חוכמת האדמה, עם עונות השנה. כל עונה והשפע שהיא מביאה. אחרי הדיבס, עם הגשם הראשון מגיע תורו של מסיק הזיתים, ובחורף חגיגת ההדרים, המירלי והחוביזה. במהלך השנה הם אוהבים לקחת כיסאות לטבע ולבשל קפה ביער בין העצים.

החיבור לאדמה מביא איתו הרמוניה ושמחה לצד פשטות והיזכרות במי שאנחנו באמת: טבע.
האינדיאנים אומרים שאנחנו בני האדם עצים מהלכים. ומה עץ צריך? אדמה. שמש. אוויר. וגם מים.
אם אחד מאלו במחסור, אף כפתור לא יעזור.

אוקיי, אני לא אעבור לגור באוהל ליד נהר.
אבל רגע לפני הצעד הבא, רגע לפני שהחיים שלי הופכים אוטומטיים, מכניים וצפויים מראש, בא לי לעשות דברים אחרת. בא לי להקשיב רגע למה עוד אפשרי.

ואם אפשר, רק לרגע, בלי שום כפתור, פשוט לעצור.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"