בין שלום לחלום

יעקב הוא אשכנזי טוב.

בעוד אחותי ואני גדלנו על פילפיל מחשי ועל סרטים בערבית של יום שישי לצד חרשוף עם חומץ והרבה שום, הוא גדל על קרעפלאך ועל געפילטע פיש.

עם השנים הוא פגש את אחותי והתאהב בה.

היום הוא מסור למשפחה שלו ולאישה שלו, אחותי.

הוא מסור לקבוצת הכדורגל שלו (צהוב כחול זה כל הגול),

והכיף הכי גדול שלו זה לראות משחק טוב עם כוס קפה או איזה בירה.

כשאחותי והילדים התחילו להגיע אלי לדלית אל כרמל באופן תדיר ולחזור עם עיניים מבריקות מהתרגשות יעקב הרים גבה.

מה יש שם שמושך אותם כמו מגנט פעם אחר פעם?

הוא ארז את הילדים והחליט שהוא נוסע עם אשתו לבדוק את תעלומת הכפר הדרוזי.

היה לנו יום קסום והרמוני. בילינו בטבע, אכלנו אוכל טעים, עשינו קניות.

ואז קרה משהו שלא צפינו.

סיימנו את היום כיף בקפה ועוגה אצל השכנים, אליזה ונגאח. התיישבנו כולנו מסביב לשולחן הגדול, בכיסאות הגדולים. קובי ונגאח ישבו משני קצוות השולחן, זה מול זה. אליזה הביאה לנו פינוקים מהמטבח הדרוזי.

ואז פתאום נגאח לקח את הכיסא שלו, התקרב ליעקב ושאל אותו אם הוא יכול לשבת לידו.

"בטח", יעקב ענה, ונגאח התיישב לידו בראש השולחן.

הפתעה !

כשהשכן שלי שינה את מיקום הכיסא שלו, הוא הכניס את עצמו פיזית ללב המעגל, בסמוך לראש המשפחה.

אבל באותו הרגע הוא הכניס את עצמו גם ללב של כולנו.

זו הייתה מחווה פשוטה כל כך, ממש כמו פיתה דרוזית עם שמן זית. והיא הייתה נכונה.

כי פתאום היינו כולנו ביחד וכבר לא זה מול זה.

ואז כבר לא היה משנה מה היו נושאי השיחה. המפגש הפך באותו הרגע למפגש של לב.

כולנו חשנו את זה. זה היה אמיתי. זה נגע לנו בבטן.

זה כבר לא היה האשכנזי הטוב והדרוזי הטוב, מכבי תל אביב מול מכבי חיפה, מוזגים קפה לכוסות חגיגיות. זה היה רגע שבו הלבבות התמזגו.  

וזה רגע שזוכרים. הילדים יזכרו, כולנו נזכור. כי זה היה קסם, וקסם, זוכרים.

יעקב חזר הביתה ועוד לפני שהניח את המפתחות על השולחן בכניסה הודיע לאשתו, "רק תגידי מתי את רוצה להגיע שוב ואני מתניע".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הרצון להכיר את "האחר", מה שאנחנו קוראים לו שלום, זו לא משאלה, רצון או כוונה.

שלום זו פעולה.

פעולה קטנה ואמיתית שמגשרת על פער. ואין כאן רצפט אלא להיות קשוב ללב, להיות אותנטי וטבעי. ממש כמו ילד. ואם צריך לשבור את החוקים או להגדיר אותם מחדש, אז שיהיה.

ומה בין שלום לחלום?

לכולנו יש חלומות. עם השנים אני הבנתי שאם אני רוצה להגשים את החלומות שלי, כל חלום, קטן או גדול, עלי קודם כל לאזור אומץ לוותר על המשאלה, על הגעגוע.

במקום המשאלה, אני לומדת לשאול את עצמי, איזו פעולה קטנה וממשית אני יכולה לעשות ברגע זה כדי לגשר על הפער? גם אם הפער נראה אינסופי, אני לא מתעסקת בפער אלא בפעולה, הפיזית, הקטנה, הממשית, שבידיים שלי ברגע זה.

למשל. החלום שלך להיות מאמן כדורגל? תתחיל מלהסתכל על מאמנים אחרים. מלמצוא קבוצה קטנה, אפילו פעם בחודש בתור מאמן מחליף.
לפעמים צעד קטן כמו לקחת את הכיסא ולשנות מקום בשולחן יכול לעשות שינוי ענק. כל השאר כבר קורה מעצמו.

ככה יוצרים קסמים.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

לחיות בחופש

גשם

הרגשתי כמו כלב רחוב עזוב, זרוקה בגשם סוחף ברחוב בלי שם בבנגלור. בלי מטריה, עם שמלה דקיקה ושקית

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"להבות תאומות המסע לאחד"