התרחבות

לא ידעתי שזו המסעדה שביל קלינטון סועד בה.

היא אמרה שיש ארוחות מיוחדות לרגל חגיגות האוגדי, והציעה לי להצטרף אליה למסעדה.

"בטח," עניתי. שבועיים קודם לכן נפגשנו במועדון יוקרתי בבנגלור. המערביה הראשונה שפגשתי אחרי חמישה חודשים בהודו, גרמניה שחוקרת את משבר המים בעיר. סוף סוף מישהי לבנת עור כמוני, שאפשר לחקור איתה את הקולינריה המקומית ולהעביר ערב בכיף.

"הזמנתי לנו כרטיסים," היא שלחה לי הודעה כעבור כמה דקות. "אהה, מנה שם עולה ארבעת אלפים רופי, זה משנה לך ?"

שלושה אפסים ? או מדובר בטעות ?

ארבעת אלפים רופי זה חמישים דולר.

יש לי הרבה מה לעשות בחמישים דולר בהודו, עכשיו כשרק עברתי לבית משלי בבנגלור. אני רוצה לקנות לי תנור אפייה קטן, בלנדר איכותי וכמה זוגות נעליים הודיות משובחות, הצעקה האחרונה בעיר.

אני לא תיירת. במיוחד כשהישן כבר הסתיים והחדש עוד רק מתחיל. הכל צריך להיות מחושב מסודר ואחראי. אני מחשבת כל שקל שאני מוציאה.

הצעתי שנלך למסעדה אחרת, שבה מנה עולה שלוש מאות רופי. בסך הכל אוכל, מה זה משנה ?

זכרתי שהמסעדה נחמדה. מבחר מנות צבעוניות מהמטבח הדרום הודי מוגשות על עלה של בננה. וכל האפסים נמצאים במקומם, תודה לאל.

היא הסכימה.

בשש בערב כשהגעתי לתחנת המטרו וחשבתי על המסע הארוך עד למסעדה עוד חשבתי לוותר.

כל זה בשביל קצת אוכל על עלה בננה ? כשאני יכולה להסתובב על עקביי ולאכול פיצה מעולה במקום זה.

החלטתי להטיל מטבע, בסך הכל דרך מקובלת והגיונית לקבל החלטות הרות גורל שכאלו.

המטבע קבע שעלי להתייצב במסעדה, למרות הלב הכבד.

זה היה יכול להיות סצינה מסרט גרוע.

ברגע שנכנסנו לתוך המסעדה, צוות של שלושים מלצרים הודיים נמתח, הזדקף והזדקר ונעץ בנו מבטים של, מה לעזאזל את עושה פה ?!!

שתי הבלונדיניות המערביות, אצלנו ? את הרי צריכה לסעוד עם ביל קלינטון, מה את עושה כאן עם פשוטי העם ?

כל יושבי המסעדה עצרו מלכת את פיהם הלועס, והביטו בנו גם הם. העמדנו פנים, כמובן, שאנחנו לא שמות לב לזה. המשכנו כרגיל ורק האוכל קצת נתקע בגרון.

"למה כולם מסתכלים עלינו ?" הגרמנייה פלטה ברווח שבין מנה למנה, "זה חצוף."

"ככה זה בהודו, כולם מסתכלים עליך."

"המסעדות שאני הולכת אליהם, אף אחד לא מסתכל עלי שם."

שתיקה מביכה השתררה ביננו. חיכינו שהארוחה האינסופית הזו תסתיים. מה היה הטעם של האוכל ? לא זוכרת. רק את ההקלה כשידענו שתינו שהחוויה הזו נגמרה.

יצאנו משם וצעדנו ברגל. היא סיפרה לי כמה קשה לה הודו, לראות את העוני, לשמוע את כל הרעש והצפירות, וכמה היא לא מצליחה לעכל אותה.

מה יכולתי לומר לה ? שאחרי ארבעה חודשים התרגלתי גם לזה ? לעוני, להבדלי המעמדות ? אפילו התרגלתי לקיץ לוהט שמגיע בלי מיזוג אוויר. אני לומדת רואה את הטוב, את האסתטיקה, הלבבות של האנשים ואת האהבה שמקיפה אותי גם כשאגלי הזיעה מסמנים שביל ברור על עמוד השידרה שלי ונעצרים בגומי של המכנס במקרה הטוב. אני מתבוננת גם בזה.

מה עוד יציל את הערב הגרוע הזה ? אולי זה היה כבר מאוחר מדי. שום דבר לא בנה אמון ביננו.

את הקינוח אכלתי לבד.

הרגשתי שהחברה המערבית החדשה שלי רק רצתה לסיים את הבילוי הזה ולהסתלק לחדר שלה.

"תגידי," שאלתי אותה רגע לפני שנפרדנו, "מה הדבר הכי טוב שקרה לך בהודו עד עכשיו ?"

היא חשבה לרגע, "הנה זו, שתיתי מרטיני על גג של מסעדה שצופה על כל בנגלור. זו חוויה שאני אזכור כי זו הפעם הראשונה שהלכתי למסעדה לבד. "

היא שלחה לי קישור למקום, עוד אחד מהמקומות האלו עם המלא אפסים. מקום כזה שאף אחד לא נועץ בך מבטים אם את בלונדינית, ואולי במעלית עוד יש סיכוי שתפגשי את בלי קלינטון.

סיימתי את הערב בתחושת החמצה.

"מה את אומרת ? כדאי לי לחזור במטרו או במונית ?" רציתי לשמוע את דעתה.

"אם הכסף הזה חוסך לך זמן אני הייתי לוקחת את המונית," היא פסקה בחדות ובזה הציבה גבול ברור.

על כמה אני יכולה לחסוך על עצמי, על כמה אני יכולה ללכת זהירה. לדאוג מהמחר.

היא צד=ה.

לקחתי מונית. זה עלה לי כפול ממטרו. הגעתי מהר הביתה.

לא שמעתי יותר מהגרמניה. חברות כבר לא נהיה גם לא בפייסבוק.

אבל משהו השתנה אחרי הערב הזה.

כי שלושה ימים לאחר מכן שוב הייתי צריכה להגיע לאותו מועדון יוקרתי.

והפעם, לא לקחתי מטרו.

גם לא לקחתי ריקשה.

לקחתי מונית מהודרת, עם מזגן.

זה נכון שהיא עלתה פי שלוש ממטרו. ושניהם בסך הכל הביאו אותי לאותו המקום בדיוק.

אבל כמה שווה לי תחושת ההתרחבות שאני מתמלאת בה, כשמגיע רכב מפואר וממוזג בעיר החמה הזו ? כשנוח לי ואני לא מרגישה את הקפיצות של הדרך ואת זיהום האוויר? כשנעים לי ואני יכולה לצפות על הרעש שקורה שם בחוץ כמו על אקווריום ענק שלא באמת קשור אלי, כי אני לא צריכה לדאוג, לא מהדרך ולא מהחנייה. לא מהזיהום אוויר ולא מהרעש.

אני יכולה להתרווח וליהנות מהדרך.

בכסף הזה לא רק קניתי זמן.

בסכום הזה קניתי תחושה של התרחבות. הנשימה הזו שהתווספה לי. ובעיקר, הידיעה או ההבנה שמגיע לי. שאני ראויה.

ולא, זה לא איזה פרס על התנהגות טובה. אני גם לא מקבלת את זה כי עבדתי קשה.

אלא רק עצם קיומי בעולם, רק מהיותי כאן בפלנטה, אני כבר ראויה, לנסוע בנוחות, בנעימות .

ואפילו ליהנות מהדרך.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

לחיות בחופש

מה שלמדתי מנהר הטרישולי

היה לי ברור שטקס הקקאו לא יתקיים. למי יש כוח ? בבוקר הכרזתי שאפשר, למי שבוחר בכך, לרפא

לחיות בחופש

התרחבות

לא ידעתי שזו המסעדה שביל קלינטון סועד בה. היא אמרה שיש ארוחות מיוחדות לרגל חגיגות האוגדי, והציעה לי

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"