לחשוב יער

“תחשוב יער,” אמרתי לו. “זה פשוט.”

הם הגיעו אלי לטקס מעבר. בת מצווה שנחגג באיחור אופנתי של שלוש שנים בגלל ענייני קורונה.

אמא, אבא ונערה בגיל מבלבל. היא קוראת לאמא שלה מאדר. כמו לומר, הנה אני כבר מדברת אנגלית של הגדולים, אבל כמה אני עדיין זקוקה להתרפק, להישאר קצת ילדה.

עשינו שוקולדים, טעמנו, צחקנו. ואז סגרנו את המעגל וכל אחד שיתף מה הוא למד.

“את מתכוונת, בשוקולד או ברגש?” היא התבלבלה.

“גם וגם, מה שיוצא לך”

הבנות שיתפו והגיע תורו של האבא. “למדתי שלמרות כל האתגרים שלך עדיין החזקת מעמד.” הוא חיזק את הבת ומשהו בי התכווץ.

ביד שלו הוא אחז קלף שכתוב עליו שורשים.  נזכרתי ביום ההוא שהלכתי לטייל ביער האהוב עלי בכרמל וביקשתי עזרה.

“יער יקר, התקופה מבולבלת. האווירה כבדה. חג החרות מרגיש כמו יום הזיכרון. הכל קודר ומלנכולי. אני מבקשת את עזרתך.”

היער ענה לי: “מה את רואה?”

“אני רואה עצים”, עניתי. אלונים היו פזורים בכל מקום, כל אחד קצת שונה מהאחר.

“רגע”, הסתכלתי שוב. “יש כאן יער.”

“בדיוק.” ענה היער. “את מבינה. בו זמנית, באותו חלל, אפשר לראות דברים שונים. את היער עצמו אי אפשר לתפוס בעזרת החושים הרגילים. העיניים והאוזניים יאמרו לך שיש כאן עצים. אך אם תעופי אל על ותתבונני עלי מעין הציפור, רק אז תבחיני ביער. אם תקשיבי לידיעה הפנימית, אזי תדעי שאת ביער. כשאת רואה עצים את מתמקדת בנפרדות, בפרטים, בשוני שביננו. כשאת רואה יער את רואה את המכלול, את האחדות, את הפעימה האחת. היי בידיעה. היי ביער”.

היער המשיך, “את תוהה איזה עץ תבחרי מכולנו, כאילו לנו זה איכפת. אנחנו לא אחידים אבל שווים, אנו התאים השונים שיוצרים איבר אחד שלם.

המציאות אחת היא, הפרשנויות לה רבות. כשאת בוחרת לראות את היער, להתמקד באחדות, את יוצרת עוד ממנה. ואז גם אם תלכי בתוך שוק סואן וצבעוני, עדיין תראי את האחדות, את הפעימה האחת. כמו מנדלה יפהפיה שמורכבת מפריטים קטנים.

זכרי, רונית,” הוא לחש לי, “בכל פעימה קיים גם היער וגם העצים. העיניים שלך המתבוננות יוצרות נתיבים שונים בכל רגע נתון. מה מהם תבחרי?”

האבא שיחק עם הקלף ביד שלו.

“תהיה יער,” אמרתי לו.

“למה את מתכוונת?”

ניסיתי להסביר לו איך מחנכים חתול, או לוויתן. רק עם אהבה. “כשאני מתמקדת ביופי, באחדות, כשאני תופסת הצלחות. רק כשאני מאפשרת לחתולה שלי להיות כל מה שהיא, אני יכולה לקחת אותה לדרך שלי. מתוך אהבה.”

המשכתי, “מה שהיום אתה תופס בתור אתגרים, אלו המתנות של ליהי. כשאני לא שופטת אותם בתור טוב או רע אני מאפשרת לה להיות בדיוק העץ שהיא הגיעה להיות בעולם. או החתול. ובמקרה שלנו, הנערה”.

“אני מבין,” הוא חייך. תפס את הכדור מהר וזרם כמו שוקולד.

“ליהי. אני שמח שלמרות שאת לא אוהבת להצטלם בכל זאת הסכמת. את לא אוהבת להתלכלך בכל זאת זרמת איתנו. זה היה מסע של התבגרות ועברת אותו בהצלחה.”

 

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"