מערת החלומות

“ספרי לי על החלומות שלך,” היא לגמה מכוס הקקאו שהגשתי לה. היו שם ורדים ולבנדר עם קקאו משובח, קינמון וצ’ילי.

“חלומות של לילה?”

“לא. חלומות של החיים.” ישבנו במרפסת הענקית אל מול הכרמל. היא הגיעה בשעת אחר הצהריים אחרי יום של ייצור. פסח נשף בעורפנו והמטבח שלי היה מלא באבקות של פרחים, שורשים וקקאו.

“אני כבר לא חולמת. פעם חלמתי אבל זה נגמר.”

“לא טוב,” היא ענתה. “צריך אדם שיהיה לו איזה חלום אחד או שניים או יותר.” היא סיפרה לי על הפועלים בקוריאה. “כל עובד מחזיק בכיס שלו פתק של מה הוא רוצה להיות בעוד עשרים שנה.”

“באמת?”

“כן. בעצם הוא זה שמראיין את מקום העבודה, כדי לבדוק אם הוא יכול לקדם אותו בהגשמת החלום שלו.”

כשאמא נפטרה לפני שמונה שנים הפסקתי לחלום. כי צריך איזה רחם שיחזיק אותך כדי שתוכלי לחלום. ופתאום היו יותר מדי משימות ארציות לטפל בהן. להתפרנס. לרפא את הלב השבור, לאסוף את עצמי מחדש. גם לגלות אלו מהחלומות לא היו שלי מעולם.

איריס מגיעה מהדרך השמאנית. שם הדברים מחוברים לאדמה ויציבים. נפגשנו לראשונה בטיול למקומות עוצמה שהנחתה. אני מגיעה מעולם של אלכימיה ועבודה עם אנרגיות, שם הכל משתנה כל הזמן. הלב נשאר תמיד יציב.

“החלומות שלי, איך אני אסביר לך. הם מגיעים אלי. אני לא רודפת אחריהם יותר.” בעבר הגשמתי הרבה חלומות מהראש אבל אף אחד מהם לא הביא לי אושר. להיפך, חלום אחד רדף חלום אחר ולא הביא איתו מנוחה.

“והקקאו? מה איתו?”

“ממנו אני רק בורחת,” גיחכתי. “חמש עשרה שנה והוא לא מוותר.” מאחורי כל פרלין נוצץ יש הרבה עבודה ומים, נקיונות ודיוק. לו היה הקקאו חלום בטח הייתי מוצאת אחד חדש פשוט יותר. הקקאו הוא עובדה בועטת בחיי. חלק ממי שאני.

“בקרן הכרמל יש מעיין של קסם וחלומות שרק מעטים מכירים,”

“בטוח אני מכירה,” ניסיתי לזרוק לה כמה ניחושים. “מה זאת אומרת מקום סודי?”

“את תראי.” קבענו להיפגש שוב אחרי החג. טיול הכנה לטקס קקאו וחלומות בנביעת הקסם בכרמל.

נפגשנו בחנייה של קרן הכרמל ביום כאוטי ומבורדק, בימים העמוסים רגשית ואנרגטית שבין ימי הזיכרון והרעש שהם מביאים. איריס הובילה.

משום מקום נפתח עבורנו ענן של חלום, מפתה אותנו להיכנס אליו.

הוא לא הגיע בבת אחת, אלא מצעד לצעד, מפסיעה לפסיעה. פתאום התרחקה המציאות. הרגשנו שנכנסנו לתוך מימד אחר, מימד של קסם שבו הרעש פוסק בבת אחת. עמק יזרעאל נפער לפנינו כמו אנחת רווחה. פרפרי ענק לבנים וכתומים מילאו את החלל בעליצות וליוו אותנו.

רציתי להתפלל שהזמן יעצור מלכת אבל זה לא היה חשוב. המעיין של הקסם כאן. תמיד. נגיש לי. במרחק נגיעה. דבר מעניין על חלומות, הם לא מזדקנים. לא חשוב מה הגיל הפיזי שלי, החלום שלי תמיד נשאר רענן. כאילו כל הרעש מסביב לא מטריד אותו ולא נוגע אליו. החלום הוא נצחי. הוא אהבה. הוא מעבר לזמן.

מתוך השקט איריס הוציאה בועות סבון והתחילה לפזר. כמו ממתיקה סוד של צבעוניות מרפרפת. קסם בתוך קסם.

ואז זה נגמר. הגיעה השעה לשוב. בדיוק באותו הרגע נשבר השרב ורוח עזה החלה לנשב.

רגע לפני פרידה ישבנו על שני סלעים ליד המכוניות, יציבות. הרוח שרקה בעוצמה אבל לנו לא היה איכפת. עדיין טבלנו בתוך הקסם, בתוך הקשתות.

“את יודעת, זה תמיד היה החלום שלי. רק לא ידעתי לתת לו שם.”

“למה את מתכוונת?”

“לעשות טקס קקאו בתוך טבע ראשוני ופראי. קדושה פוגשת קדושה. טבע בתוך טבע, ככה זה מרגיש נכון. התחושה הזו של השקט הפנימי, ידעתי שיום אחד היא תבוא.”

כשחלום אמיתי מתגשם הוא נובע כמו תחושה בתוך הלב. אפשר לזהות אותו באותו האופן שבו אני יודעת שפרלין מוכן, שכל הטעמים מדויקים עד לרמת גרגר המלח והוניל. מין ידיעה ברורה כזו שאין עוד מה להוסיף או לשנות.

ואולי המעיין הזה של החלומות, מערת החלומות והקסם בכלל נמצאת בתוך הלב שלנו.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"