קצוות

אחרי שנה וחצי של שיער טבעי, הגעתי לקצה.

השיער כבר לא היה לי כיף. הוא לא היה קליל ומגניב. הקשרים היו סבוכים ולקח לי שעות להסתרק.

הגיע הזמן לשינוי.

מצאתי ספרית חדשה, שהיא גם ציירת.

“את בטוחה?” היא שאלה אותי מעט חוששת. “ניסית פעם תספורת על יבש?”

“פשוט תגזרי”, אמרתי לה בביטחון מלא.

ואז היא עשתה את הדבר שרוב הנשים אולי היו חוששות ממנו. היא לקחה לי את הקוקו ופשוט גזרה. ואז המשיכה והמשיכה. יכולתי לחוש איך השיער הארוך, זה שעמלתי חודשים רבים לשמור על האורך שלו הולך ומתקצר. העורף נהיה חשוף.

לקחתי נשימה.

“זהו, כאן נעצור”, היא פסקה. ואז לקחה מברשת וצבע. באותם רגעים הפכתי הקנווס שלה והיא זרקה עלי גוונים זהובים כאילו היא ג’קסון פולאק לפחות, בעוד אנחנו מקשקשות על החיים ועל לחיות את התשוקה שלנו.

ממש בסוף, כשהשיער היה קצר ובלונדיני חפפנו.

“רצית חדש? קיבלת!” היא הורידה את המגבת מהראש שלי וספגה עוד קצת מים מהקצוות הרטובים.

ברגע הזה שהלב מחסיר פעימה אני מסתכלת במראה וכל כך אוהבת את מה שאני רואה.

בתוך שעה וכלום בהנפת מספריים ומכחול שחררנו כל כך הרבה עבר, קשרים בלתי פתורים וצבענו את החיים שלי בזהב.

בדיוק ככה!

“אנחנו נשים אמיצות”, היא מחייכת אלי, “לחיי האומץ”.

יומיים אחרי זה אני קולטת שאני לא צריכה זמן להתרגל. התספורת החדשה זה אני. אני אוהבת את העורף החשוף. את המקלחות הקצרות. את הקלילות.

אני קולטת שבמשך שנים החזקתי שיער ארוך כי היה לי רעיון ששיער ארוך זה נשי, זה כל כך יפה ומסתורי אצל נשים אחרות. גם אני כמובן, רוצה להיות נשית ויפה כמו האחרות.

האמת? אני רוצה להיות כמוני. בלי הגדרות. בלי נכון או לא נכון. בלי צריך.

רק עם מה שקל ועושה לי שמח בלב.

באומץ. ובזקיפות קומה.

כי מי אמר שנשיות הולכת עם שיער ארוך? מי קבע את החוקים האלו? הגיע הזמן לעשות כאן שינוי. להכריז, אפשר גם להיות נשית וגם עם שיער קצר.

גם להיות נשית וגם עם ציפורניים קצרות, ואולי קצת שוקולד מתחתן.

אפשר להמשיך את הרשימה, אבל אעצור כאן.

כי המעבר המופלא שמתרחש כעת בפלנטה וכולנו חלק ממנו, במודע או שלא, הוא המעבר מצריכה לרוצה.

המעבר מ”אין ברירה”, ל”הכל אפשרי”.

מעבר מ”חייבים” למושג הנוראי וחסר האחריות, “בא לי”.

מעבר מתבניות לחופש.

כי רק מתוך הבא לי, תחושת ההתרחבות, הקלילות והחופש, אני יכולה לשיר את השיר של הנשמה שלי, המתנה המיוחדת כל כך שהגעתי להביא לעולם.

והאמת היא, שאף אחד חוץ מאיתנו לא יכול לשיר את השיר שלנו.

תעשה בכל יום דבר אחד שמפחיד אותך“. זה מתחיל בצעד קטן ואמיץ, אולי אפילו מטורף. באפשרות לעשות משהו אחר, שונה ואפילו הפוך למה שאני מאמינה ודוגלת בו. להפתיע את עצמי.

לבדוק את הקצוות, לאפשר את הגם וגם.

ולגלות שהעולם לא מתמוטט. להיפך, הוא רק מתרחב.

אז, יאללה בלגאן? או דווקא סדר מחודש?

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"