גול

החורף הזה תפס אותי עם חיבה עזה לכדורגל.

ליתר דיוק, החורף הזה תפס אותי.

באמצע נובמבר עוד שאלתי את השכנה שלי מה הם מתכוונים לעשות עם כל העצים שלהם, כי ברור שחורף לא יהיה כאן. והיא צחקה. פשוט צחקה. “אל תדאגי”, היא ענתה לי.

שבוע אחרי זה החורף הגיע בבום.

חורף של הרים שונה מחורף של עיר. קר כאן. הקור חודר לעצמות מהרגע הראשון. לו הייתי רוסייה הייתי אומרת שזה מרענן, בערך כמו כוסית של וודקה. אבל אני גדלתי ברמת גן, שם החורף הוא חורף בלוף, תירוץ להשתמש במטריה אופנתית ואולי איזה שלולית חמודה על הדרך.

חורף בהר הוא חורף אמיתי. חייבים לשמור על החום של הגוף וללבוש שכבות. אנשי ההר מתכוננים לחורף כבר מאמצע הקיץ. הם דואגים לאטום את הבתים שלהם, לרכוש עצים להסקה ולקנות מלאי של קינמון וג’ינג’ר.

החורף בהר לועג למזגן שלי, או לנסיונות חימום חשמליים. בכל ערב חוזר הטקס הקבוע. אני מוצאת את עצמי צמודה לתנור מתחת לכירבולית, האף שלי קופא בעוד ערימת כלים מרשימה ממתינה לי בכיור. במקום לצעוד למטבח אני יורדת לשכנים, רועדת מקור. הם צוחקים, הרי החורף כאן אפילו לא התחיל. בסלון שלהם האח כבר דולקת, וגם הטלוויזיה.

מונדיאל.

אני נצמדת לאח האהובה והמנחמת. נג’אח מוסיף גזע עץ אקליפטוס, שמתפצפץ בצליל של כריסטמס. תוך כמה דקות חוזרת לי התחושה בכפות הרגליים. על האח כבר עומד קומקום של תה. תכף אליזה תמזוג לי כוס עם משקה אדמדם ומהביל. מירלי הוא משקה מתובל עשוי משמונה שורשים, תבלינים ועצים, ביניהם קינמון, ג’ינג’ר, חולנג’אן והל. משקה של חורף בהרים.

ואז כחזיון קסמים מופלא הוא מתגלה בפניי. הכדורגל.

צלחת של פיצוחים מוגשת לי. פיסטוקים, שקדים ובוטנים אמריקאיים, כאלו שלא אכלתי מאז כיתה וו. בכדורגל לא סופרים קלוריות, זה ברור.

מה לי ולכדורגל? לא הרבה. אבל למשך כמה רגעים, כל ערימת הדברים שצריך נמחקה לי מהראש. במקומה היה רק דבר אחד, כדור. זה היה מסעיר, מרגש וריק. כהרף עין נמחקה ערימת הכלים האדירה כאילו לא היתה מעולם. נמחקו כל מטלות הערב וכל רגשות האשמה. לרגע אחד לא היה יותר כלום. רק מגרש ירוק, כדור אחד שרץ בין רגליים שריריות וסערת רגשות דרמטית, שהיא לא שלי, אבל יכולה היתה להיות.

אחרי הכל, השמש תזרח אותו הדבר אם גרמניה תיקח או ספרד. איראן או ארצות הברית? גם לא מזיז לה.

כל התכלית של כדורגל, שאין לו שום תכלית. לא מרזים מזה, לא מתעשרים מזה וזה לא שוטף כלים בסוף היום. כמו כל אומנות, ההנאה כאן מהדרך, כלומר מהמשחק עצמו.

אני יושבת מול הטלוויזיה, חם לי ונעים. אני מקנאה בעצמי על היכולת להתנתק, לצאת לחופשה מתוך עצמי, מתוך כל אותן הטרדות הלא חשובות, מבלי לארוז תיק או לקחת יום חופש.

המשחק מתחמם ואני מתלהטת. משקה המירלי עושה את שלו. המשחק עוד לא הגיע לשיא,  אבל אני כן. התנור. התה. הכדורגל. החום מטפס מבפנים החוצה ואני מרגישה כמו הר געש.

אני לוכדת את המומנטום ועולה בזריזות למטבח שלי.

הקרירות הפעם מלטפת אותי בברכה. אני מורידה מעיל בזריזות ושמה מוזיקה. בלחיים סמוקות, מלאת אדרנלין מהמשחק אני מתנפלת על ערימת הכלים האדירה ומתקתקת עבודה. הידיים שלי מחקות את זריזות הרגליים של מסי. מכניסה הכל למדיח. מסדרת מטבח בזריזות. לוחצת על הכפתור.
ו- גול.
אחד אפס, לי 😉

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"