מצנפת

“אני יודע שאת תכתבי עלינו”, הוא מחייך אלי.

“אין לי מה לכתוב, עומר. לא קרה כאן כלום”.

באמת לא קרה כלום.

נכנסתי אליהם הביתה עם מצנפת על הראש. קיבלתי אותה מחנות קריסטלים מכושפת ברעננה על הדרך.

תמיד רציתי מצנפת. יש משהו מנחם בללכת עם מצנפת אמיתית, שאורכה כאורך גמד שלם. ומצנפת סגולה זה הכי.

אמנם מדובר במצנפת פליז שמתאימה לרכיבה על יאק בהרים של טיבט וכאן בגוש דן עשרים וחמש מעלות. ובכל זאת, בא לי להגשים חלום. ליד המצנפת נכתב משפט על פתק קטן, “אתה לא מפסיק לשחק בגלל שאתה מתבגר. אתה מתבגר בגלל שאתה מפסיק לשחק”.

התאומים של אחותי בנקודת מפנה בחיים. הבן השתחרר זה עתה מהצבא והבת אוטוטו על המטוס בדרך לדרום אמריקה. האינדיאנים קוראים לנקודות מפנה בחיים טקסי מעבר, ומציינים אותם. טקס מעבר הוא סיבה טובה לחבוש מצנפת.

החניתי את הרכב אצלם ויצאנו לתל אביב. עומר קיבל משימה לבחור לנו מסעדה. הוא בחר מסעדה הודית בנחלת בנימין.

האוכל היה בינוני אבל הצטלם נהדר לאינסטה. פתאום שמתי לב שהם גדלו כל כך. רק אתמול הם היו בני חמש ומאיה ביקשה כל הזמן שאצייר לה חתול.

מעל שנתיים שלא הייתי במרכז תל אביב. כאילו כלום לא השתנה אבל הכל נראה לי אחרת פתאום. אולי זו רק אני שהשתניתי כל כך. עכשיו הקטנים הובילו אותי בעיר הגדולה. אני, שפעם הכרתי כל אבן בעיר הזו, הפכתי הדודה מהכפר.

סיימנו לאכול, הגיע הזמן למה שכיף באמת. קינוח.

“מה פתאום קינוח, אנחנו מפוצצים”. הם לא שמעו על קיבה נפרדת לקינוחים?

“דודה משלמת”, ניסיתי לפתות אותם לשווא.

“נשתה קפה בבית”, הם מציעים. את הקינוח מחליפה הליכה “כדי להוריד את האוכל”. הם עסוקים ברגשות האשמה מהטאלי ההודי, עומר ימשיך למכון ומאיה תצום עד מחר.

רגשות אשמה מקצת אורז? בואו נייצר רגשות אשמה חדשים, טריים. אני מחפשת מתיקות בעיר.

נדמה שתל אביב הפסיקה לחייך. הכל נהיה רציני ואפור. בשדרות רוטשילד ניסיתי לדוג חיוכים אבל כולם היו עסוקים בעצמם. תוך כדי הליכה הקראתי לתאומים את סיפור ילדים חדש שכתבתי, לולי תעלולי. הם הולכים מהר, לאן יש להגיע? רק אני נשארתי עוד ילדה. הם צחקו מהשטויות של לולי. עוד כמה אנשים על הדרך שהקשיבו לנו התחילו לחייך.

בשדרות חן ציירה פיה יפהפייה עם שיער ארוך ואדמוני. קנווס ענק היה מונח על ספסל ולידו ערימה של צבעים. היא שמה מוזיקה ונהנתה מכל רגע, מפזרת צבע וקסם בעיר. עומר בחן אותה והמבט שלו קפא לרגע.

“למה היא עושה את זה?”

“אתה שואל איפה הכובע שלה?”

“כן, היום עושים הכל בגלל כסף, לא?”

“יש עוד דברים בעולם חוץ מכסף. יש אמנות, ושמחה, ותשוקה. גם היא מניעה אנשים”.

אני מופתעת מהיכולת שלהם להיות בכמה עולמות בו זמנית. הם הולכים איתי, קשובים למה שקורה ובו זמנית מנהלים שיחות במימדים מקבילים דרך הטלפון שלהם. מאיה בשיחה עם הודו בעקבות הפוסט באינסטה. עומר מחשב מסלול באפליקציה, בודק כמה הלכנו וכמה קלוריות שרפנו.

בקינג ג’ורג’ הם שיבחו את הכושר שלי, “אמא לא היתה יכולה לעמוד בקצב שלנו”.

ברור שהייתי מעדיפה לעצור מאה פעם בדרך ולרחרח חנויות. לשבת לקפה או לקפוץ לאיזה מוזיאון. אבל במקום זה הנחתי להם לקחת אותי לעולם שלהם, להכתיב את הקצב. זה היום שלהם.

הגענו לאוטו.

“נו, אז, מה למדתם מהזמן איתי?” המורה שבי לא התאפקה.

“למדתי ממך”, מאיה נולדה ראשונה ועונה ראשונה, “שאני, כל כך חשוב לי מה חושבים עלי ואיך אני נראית, ואת אין לך בעיה לשים מצנפת על הראש ולצאת ככה מהבית. את כזו חופשיה.” היא ריגשה אותי בתשובה שלה.

בערב אחותי ליוותה אותי לרכב. היא יצאה מהבית בנעלי בית עם פונפון. ניגשנו לרכב שלי. המצנפת המתינה לי על המושב. חבשתי אותה.

“יהה, איזה כובע יפה, תתחדשי”, היא הרימה לי על המצנפת.

מי עוד בעולם יבין לליבי יותר מאחותי.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"