לבבות

"דורה, את תשלמי על זה!" אני מחזיקה את עצמי לא להתפוצץ עליה, כאילו שיש על מי.

דורה מסתכלת עלי במבט של קיסרית. מפהקת, מתמתחת ומפנה לי את הישבן שלה.

יום ראשון בבוקר, ים של מטלות, משימות ודברים שצריך. אני מוצאת את עצמי במטבח טוחנת אוכל לחתולה.

אני אוחזת בייאוש בכרעיים של עוף שהולך להיות ארוחת הבוקר שלה, ואני בכלל טבעונית.

אני חותכת על קרש נפרד, ביחד עם העצמות, שואלת את עצמי איפה טעיתי בדרך.

חזרתי מאיטליה בספטמבר לגלות שהחתולה שלי התפרקה בתוך תשעה ימים. הפרווה שלה התמלאה גזזת, רגל אחת יצאה מכלל שימוש, והיא סבלה מעצירות מתמשכת.

איך מחברים חתולה ומאיפה בכלל מתחילים.

מתחילים באהבה.

החלטתי שבמקום ללכת לווטרינר אסתפק הפעם בייעוץ טלפוני, ובעודף הנכבד אשקיע באוכל שלה.

החתול צועד על קיבתו, כלל ידוע.  ודורה אינה יוצאת מן הכלל.

להכין אוכל נא לחתולים זה אחד המבצעים המורכבים ביותר. הרבה יותר משוקולד.

הזמנתי ויטמינים מיוחדים מאייהרב, רכשתי מטחנת בשר מנצנצת. כל שנותר לי היה לארוב ללבבות עוף שיגיעו לקצב של הכפר. בדלית אל כרמל יש חנות בוטיק לעופות, מסתבר, ושם מדי פעם מקבלים לבבות טריים בכמות מוגבלת.

"גברת, אנחנו נתקשר אליך ברגע שיגיעו לבבות", הבטיחה לי המוכרת, אחרי שהגעתי כמו נמר מורעב יום אחרי יום לחנות.

ביום ראשון על הבוקר קיבלתי הודעה נרגשת. בשעה טובה! עזבתי הכל ורצתי לבוטיק הלבבות.

"אפשר להשאיר אותם במקרר יומיים שלושה, נכון?" שאלה של מישהי שלא מבינה הרבה בבשר.

קיבלתי מבט אדיב אך נוקב, "תוך שעה צריך לבשל, שעתיים גג".

היו לי תוכניות הרבה יותר נעימות ליום ראשון ההוא בבוקר, אבל מצאתי עצמי מתעסקת בבשר. דם לא מגעיל אותי, בכל זאת גדלתי בבית חולים. יש משהו בבשר שאפילו, לא נעים לומר, מעט מרגיע אותי. תחושה של אדמה, שמעט חסרה אחרי חמש עשרה שנה של טבעונות.

נזכרתי במשפט מהספר שלי, "כל אבן נמצאת במקום שלה". כל מה שנותר לי זה להתמסר.

הפעלתי את מטחנת הבשר והבוקר שלי נראה כמו הקליפ של הפינק פלויד. "אנחנו לא צריכים לימוד. אנחנו לא צריכים שליטה על המחשבה שלנו".

לעזאזל, זה נתקע.

התקיעות הזו מוכרת לי. מאז הקורונה אין לי כוח לערמות של כלים, לאיטיות הבלתי נסבלת שבה לוקח לייצר פרלין אחד. השוקולד שלי לא אוהב קיצורי דרך ואני לא אוהבת לשטוף כלים. כך יצא ששנתיים ומשהו אנחנו חברים קרובים רחוקים. אפשר לקרוא לזה קצב איטי יותר. הרבה יותר. אם הייתי מעט יותר דרמטית הייתי קוראת לזה משבר כתיבה, כמו של סופרים רק של שוקולטיירים. קקאו זו מערכת יחסים לכל דבר. היא תובעת זמן, מיקוד, ואנרגיות.

גם חתול.

אני עוצרת את המכונה. מפרקת אותה ובסבלנות אין קץ מנקה אותה. האהבה לדורה נותנת לי את הכוח לחצות את המדבר הזה. אני מדייקת את המתכון על המילימטר, שמן דגי סלמון פראי, ויטמין בי קומפלקס ושלל פינוקים מתערבבים יחדיו. אני שואלת את עצמי, בעצם מה ההבדל בין שוקולד גורמה לבין אוכל לחתולים, בעוד אני מחלקת למנות ומכניסה למקפיא. בזמן המתאים אצטרך לחמם לה את המנה בבן מארי לטמפרטורה של עכבר, 37 מעלות, לא יותר.

חתולים ונהנים.

דורה בחתוליות המובהקת שלה מרחרחת את המעדן בסלידה קלה וניגשת לנשנש את האוכל היבש. האוכל המושקע עובר אחר כבוד לחתולי הרחוב המופתעים, שמרגישים כאילו זכו בפיס.

אני מבטיחה לעצמי שלעולם לא אתאמץ בשבילה יותר. אוכל יבש לנצח.

אבל אני לא יודעת מה בדיוק קרה בשלושה ימים אחרי זה. כי ביום חמישי פתאום הגיע גל ענק של יצירה וסחף אותי לתוכו, כשעלתה בי התובנה הפשוטה, שבעצם, להכין שוקולד זה הרבה יותר פשוט מלהכין אוכל לחתול.

וכך אני רק קולה את הפיסטוק, רק שוקלת שקדים ומניחה באבן הריחיים, רק מייצרת שוקולד לבן שיחבור לפיסטוק, רק הופכת את כל הטוב הזה לפרלינים. ונו, טוב, יש אוכמניות טריות במקרר, גנאש אוכמניות זה מתבקש הרי. או אולי בכלל שוקולד לבן פיסטוק תפוז? דבר גורר דבר והמקרר שלי מתמלא בשוקולדים משלל סוגים, אגוזי לוז, שוקולד מריר וורדים, ורק בא לי- עוד.

שבוע שהתחיל בלבבות של עוף התגלגל בהפתעה גמורה לשבוע של יצירה ושל שוקולד. כשפתחתי את החסימה לחתול פתחתי את החסימה קודם כל לעצמי, לחיי.

דורה, מי אלופה של אמא

 

  • לכל מי שמודאג, הקיסרית מתחזקת, הרגל שלה משתפרת ואני מקבלת בכל ערב קקי בצורת לב (חסכתי תמונה מטעמי צניעות;).
הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

לחיות בחופש

גשם

הרגשתי כמו כלב רחוב עזוב, זרוקה בגשם סוחף ברחוב בלי שם בבנגלור. בלי מטריה, עם שמלה דקיקה ושקית

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"להבות תאומות המסע לאחד"