מוות קטן

“אני עדיין בבליס”, “אני קופצת בין מימדים”.
אני קוראת את שרשור הודעות הווצאפ של הקבוצה שנסעתי איתה לדמנהור, ורק אצלי הכל מתפרק.

דמנהור היא ממלכה של קסם ואלכימיה בצפון איטליה. היא הבית של מרלין. אחרי מסע של תשעה ימים חזרתי ארצה להתרחבות.
בעל הבית החליט לשפץ את הכניסה לבית, להחליף את הגג ולצבוע את קיר הכניסה בזהוב. מדיח כלים מנצנץ המתין לי במטבח. הספרים החדשים הגיעו מבית הדפוס והתחלתי בעריכה של הספר השני. (ממתי בכלל נהייתי סופרת?)

אחרי שנה שחיפשתי עורכת, מצאתי את האחת שנוגעת לי בלב, שבא לי לרוץ איתה.
ודווקא עכשיו הכל מתפרק.

טעיתי בפעם הראשונה כשחסמתי את כרטיס האשראי שבוע לפני הטיסה. טעיתי בפעם השנייה כשהתעצבנתי על חברת האשראי וביקשתי לבטל את הכרטיס לגמרי.
חיים בלי כרטיס אשראי הופכים מאוד איטיים. אני בדיאטה של קניות. את ביטוח הרכב שהסתיים מיד כשנחתתי אי אפשר לחדש ללא הכרטיס. אחרי יומיים ניתקו לי את האינטרנט בהפתעה גמורה.

בהתחלה נאבקתי.
ביליתי שעתיים על הקו בניסיון לזרז את הבנק להקדים את הנפקת הכרטיס החדש. אבל בלחץ שבין חגים, את מי אני מעניינת? הוראות הקבע מתבטלות בזו אחר זו. לכי תסבירי למישהו שניסית בכל הכוח אבל אז טסת וחזרת לתוך חודש של חגים.

ואז החלטתי לוותר. לשחרר.
אורגזמה בצרפתית נקראת מוות קטן- La petite mort, והנה אני מאפשרת את האורגזמה הזו.

הבית שלי מעולם לא היה כל כך שקט. אין טלוויזיה, אין פייסבוק. בקושי וואטסאפ. יש כלום. כי כלום זה חתיכת אנרגיה. אני חוזרת לקרוא ספרים, מה שלא עשיתי שנים.
אני מחויבת להישאר בבית ולעשות פחות. להיכנס פנימה.

בפעימה הזו שבה נולדת שנה חדשה, רגע לפני שאני חוזרת לקצב המהיר של עבודה, סדנאות, כתיבה, אני מקבלת אפשרות לנוח באמת.
במבט מהצד זה עלול להיראות כמו דיכאון. אני ישנה המון, בקושי מתקשרת עם העולם, בקושי יוצאת מהבית, והקצב איטי כל כך.
אני מאפשרת את החושך הזה מבלי להיאבק בו.

ביום האחרון בדמנהור נתבקשנו לכתוב, מה היה קורה אם היה לך את כל הכסף בעולם? ואני כתבתי, הייתי יושבת בבית ומציירת כמה שבא לי.
והנה בלי לשים לב, החלום שלי התגשם.
יש לי ימים מבורכים של שקט שבהם אני יכולה לצייר כמה שבא לי. ובכל יום יגיע הכרטיס החדש שיביא תנועה וזרימה מחודשת לחיים שלי ואיתם המון רעש.
היה עלי לוותר על הצדק, על העצבים ועל הקורבנות. להיזכר שבעצם כל אבן מונחת במקום שלה כדי שאוכל להגשים את מה שבא לי באמת: לנוח. לשרת קודם כל אותי לפני העולם.

ואולי, ממש אולי, אפילו ליהנות מהדרך 🙂

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"