שיווק, פרסום או יחסי ציבור?

“את לא מתגעגעת לאוכל של אמא?” אחותי לחשה לי באוזן.

לא נעים לי לומר, אבל לא. חוץ משתיים או שלוש מנות, במיה, מולוחיה ומרק חאמד, אוכל מצרי מעולם לא היה המועדף עלי.

אוכל אשכנזי לעומת זאת זה סיפור אחר. הוא מגיע עם ניחוח רחוק וכלים מהודרים. הוא מורכב משלבים וחוקים מוקפדים. אין כאן שום בערך, לפי הרגש ויאללה יאללה.

בליל הסדר הזה הוזמנתי לחוג עם המשפחה של גיסי. רגל קרושה רטטה לצד געפילטעפיש מהודק. סלט קולוסאו התכווץ לתוך צלוחיות, שקט אך מכיר בערכו. המראה אינו סקסי בעליל, אבל הטעמים מתגלגלים בתוך הפה, נחשפים בשכבות כמו מגלים סוד כמוס.

“הם לא יודעים לתכנן נכון את הארוחה”, אבא של קובי צופה מהצד איך אנחנו מתנפלים על המנות הראשונות. בלה אישתו נאנחה והוציאה עוד סלט וולדרוף.

“כל כך הרבה לוקשן? יש כאן עשר ביצים!” הבנות מילאו בנדיבות את קעריות המרק הצח באטריות הביצים שהכינה לכל החג.

“נו, טוב, מה לעשות”, אחרי גיל שמונים רואים את העולם מזווית אחרת, יותר סלחנית. בכל סדר יש גם קצת אי סדר, במיוחד כשרעבים.

כמו בכל שנה כל אחת מהבנות הביאה גם מפרי ידיה, תוספות, סלטים וקינוחים. אחותי הכינה את האפונה המסורתית שאמא שלי נהגה לבשל. בצל קצוץ דק, הרבה כוסברה, כמון ועגבניות.

בכל ארוחה יש את העניין שלא מדברים עליו. כולן רוצות שיטעמו מהתבשילים שהביאו. כמו בכל מפגש חברתי אנושי, כך גם בשולחן, יש את המנות שהופכות להיט ויש את המנות הזנוחות שעומדות בצילן.

כשושנה בין החוחים עמדה הקערה עם האפונה.

“זה מתכון מיוחד של אמא שלי”, אחותי הצביעה על האפונה וסיפרה לקהל, עשרים אורחים שלא תכננו נכון את הארוחה ובעשר בלילה כבר היו די שבעים.

“את רואה אור”, פניתי לאחיינית שישבה צמוד אלי, “זה יחסי ציבור”. האגדה מספרת שסבא רבא היה סוחר ממולח בקהיר. אורח הכבוד של המלך פארוק, נהגו לספר לנו הדודות.

זה עבד. קערת האפונה לפתע משכה התעניינות ואנשים התחילו לטעום ממנה.

“מי שלא טעם את האפונה של ורד לא מבין מה הוא מפסיד”, גיסי הרים את קולו בהתלהבות ובלהט השמור למגרשי כדורגל, כדי שהשמועה תגיע עד לקצה השולחן. קערת האפונה התחילה לטייל בשולחן, עוברת מיד ליד.

“וזה, את רואה”, המשכתי את השיעור שלי, “נקרא פרסום”.

קערת האפונה סיימה את המסע שלה וחזרה לאזור שלנו. אחותי, ממש כמו אמא, מכינה כמויות ענק. מה נעשה עם יתרת התבשיל?

“זו אפונה מיוחדת. אמא שלי היתה מכינה לנו בכל שנה בארוחת החג, עם הרבה כוסברה ותבלינים שעוזרים בעיכול”, אחותי המשיכה בשלה. אורחים נוספים התעניינו בקערה שהתרוקנה בקצב מפתיע.

פתחתי את הכפתור העליון של המכנס, תוהה לפשר הקיבולת המרשימה של האורחים ופניתי שוב לאחיינית. “וזה, אור, שיווק”.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"