גשם

הרגשתי כמו כלב רחוב עזוב, זרוקה בגשם סוחף ברחוב בלי שם בבנגלור.

בלי מטריה, עם שמלה דקיקה ושקית נייר ובה שלושה קילו של מארזי קקאו.

ומה עכשיו ?

נהג המונית אמר לי ש"בול כאן" זה המקום שאני מחפשת.

בול כאן היה בערך בשום מקום.

חמקתי לסככה הקרובה, מנסה להציל את הקקאו היקר שלי משיטפון מוחץ.

זה עשה רושם כמו אחד הימים הגרועים של חיי. ודווקא עכשיו האינטרנט החליט להתנתק.

איך מתקדמים ? ולאן ?

רוכב אופניים שראה את המצוקה שלי עצר. הוא היה האדם היחיד שעבר ברחוב הדומם במונסון של יולי בדרום הודו.

"הכל בסדר ?"

"אני מחפשת את בית חב"ד," אמרתי לו.

"אהה, אין בעיה". הוא שלף את הטלפון שלו ובדק מה הכתובת.

"הנה כאן," הוא שלח אותי לכיוון ההפוך לגמרי, ועשה זאת בביטחון גמור.

"ומאיפה את ?" שאל אותי.

"אני ?" גמגמתי, ולא מהקור.

"אני ?… אני ?… מיוון. אירופה," עניתי בביטחון. "היית פעם ?"

"אהה, יוון. אתם הרומאים, לא ?"

"לא בדיוק," חייכתי, "רומאים זה איטליה, השכנים שלנו."

עם שמלה לבנה בגשם שלא רוצה להפסיק, הצלחתי לדחוף את שקית האוצר הרטובה לתוך תיק הבד.

הגעתי למקום השגוי שהוא שלח אותי אליו.

"הגשם יפסיק בעוד חצי שעה בסך הכל," אמר אחד ההודים שהמתין מתחת לסככה הקרובה ושלף סיגריה.

הרגשתי את פרץ הזעם מתלקח בי כמו דרקון שואג. לעזאזל. אני סיימתי לחכות.

בתוך מקלחת קוסמית, בלי שום הגיון, ובאומץ לב שרק אלוהים יודע מה מקורו יצאתי אל הממטרים, מברכת את ההחלטה החפוזה שלי לנעול כפכפים ולא נעלי בד.

לפחות זה.

לכמה רגעים הפכתי ילדה, חוזרת בגשם מבית הספר, ויודעת שתכף היא תגיע הביתה ושם תחליף בגדים ואמא תגיש לה קערת מרק מהביל.

בערך.

הגעתי לבית חב"ד, השומרים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהכוכבים. מי מסתובב ברחובות במבול הזה ?

"אפשר דרכון ?" שאלו בתקיפות.

"בטח," חשבתי לעצמי, שאם יש משהו הגיוני עכשיו לעשות, כשכולי נוטפת מים, זה לפשפש בתיק ולשלוף את צילום הדרכון שלי. אלא שמישהו מהעובדים זיהה אותי ונתן לי להיכנס.

זה יכול היה להיות יום גרוע במיוחד, אבל אני החלטתי שהוא יהיה אחרת.

רטובה עד לשד עצמותיי, בשמלה שכבר הפכה שקופה לגמרי ולא השאירה הרבה מקום לדמיון, חייגתי לעלמה הצעירה, שהסכימה לקחת את הקקאו שלי במזוודה, ואז שינתה את דעתה כי נגמר לה המקום. ונעלמה.

"הבגדים שהשארת כאן בהודו, יש לך איזה חולצה לתת לי ?" שאלתי אותה, בלי כעס ובלי האשמות.

"כן, בטח," היא זרקה לי בד עצום בצבע סגול, בהוקרת תודה שאני לא כועסת עליה. היה זה משהו בין שמלה רחבה לאוהל, ובטח יש לזה שם הודי מסורתי כמו פנג'בי. בול מה שהייתי צריכה. לוויתן עצום שאוכל להתייבש מתחת לו בנחת.

לבושה וחסודה פגשתי את הרבנית וידר, שגם התכוונה לטוס באותו היום.

"אבקה ? מה פתאום. אנחנו לא מעבירים שום אבקות." בעלה מיד חשד בכוונות שלי.

"זה רק קקאו, באמת, הנה, תריח. בוא תטעם."

"יש לך מקצוע ? מי את ?"

וכך, התחלנו לדבר. מה שחשבתי שייקח כמה דקות הפך לחמש שעות. סיפרתי להם על השורשים שלי במאה שערים, על סבא שלי וסבתא, ועל הסיפור שלי עם הקקאו, וכמה אנשים בארץ זקוקים לרפואה הזו עכשיו. משקה קקאו שמוריד חרדות, מרגיע את מערכת העצבים, ומחבק.

בינתיים השמלה הלבנה התייבשה מתחת לשק הסגול. ובזמן שאכלתי מרק ירקות מנחם, אחד העובדים ניגש לבית דפוס, ובדקות ספורות הדפיס לי תוויות למארזי הקקאו.
בבת אחת הפכו השקיות השמוטות והנבוכות למארזים גאים עם זהות, מותג וזקיפות קומה.

זה יכול היה להיות יום גרוע, אבל אני החלטתי שהוא יהיה מדהים.

והעיקר, הקקאו שלי הגיע בשלום לכל מי שהזמין.

 

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

לחיות בחופש

גשם

הרגשתי כמו כלב רחוב עזוב, זרוקה בגשם סוחף ברחוב בלי שם בבנגלור. בלי מטריה, עם שמלה דקיקה ושקית

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"להבות תאומות המסע לאחד"