עניינים של ראייה

יצאתי לכנרת חמושה במשקפת, לבדוק אחר פשר הטפיל המסתורי שמשפיע על הראייה.

“השתגעת, את לא קוראת עיתונים?” אחותי עוד ניסתה לשכנע אותי לוותר הפעם.

ובכל זאת נסעתי.

בערך מאז שהתחילה הקורונה החלטתי להמיר את הכלור במים מתוקים מן הטבע, מהולים בקורטוב של פלסטיק. במקום המנוי לקאנטרי פעם בשבוע אני לוקחת לי חצי יום חופש ונוסעת לנשום כינרת בחוף הסמוך למגדל. כשהיינו קטנים היה להורים בית קיץ על הכנרת. את החופש הגדול בילינו בטבריה. בשבילי הכנרת היא סוג של בית.

אבל הפעם הכנרת היתה שונה. שוממת. דוממת. עננים מילאו את השמיים וצבעו את המים בצבע כסוף. השמש הסתתרה. זוג אוהבים שחה בסמוך לחוף, חמושים באהבתם זו לזה.

ספינות נחו בסמוך למזח הקטן, פורקות בזה אחר זה קבוצות של צליינים שהגיעו לראות את מקום הולדתה של מריה מגדלנה. הם דיברו בהתרגשות בבליל של שפות שלא זיהיתי.

בהיתי אל האופק, תוהה אם להיכנס למים או לא. עשרים ושמונה מעלות בחוץ אבל המים קרירים. שלושה צליינים הגיחו פתאום עד לקו המים, בסמוך אלי. התבוננתי עליהם פוגשים את המים בפעם הראשונה. מנשקים את המים, מתלטפים איתם. אוספים בחרדת קודש מעט מן החול.

הם עשו דרך ארוכה כדי להגיע למקום הזה המקודש עבורם.

וזה בדיוק העניין. אותה הכינרת, שכל ישראלי שני בערך למד להשתין בה מגיל חמש, עבור אחרים היא מקודשת. זה עניין של ראייה. איך אני בוחרת לתפוס את המציאות.

החלטתי לקפוץ למים.

איש מבוגר ישב מתחת לעץ וניגן בחליל את אווה מריה. נעימת החליל שלו ליוותה את השחייה שלי. כל האווירה המלנכולית הזו השתלבה נהדר עם המראה האפרפר של המים ועם הסתיו. היום המים עוטפים אותי קצת אחרת, ברכות חדשה.

וזה יפה. היופי עוצר נשימה תמיד אבל היום אולי אפילו יותר.

ואז הבנתי דבר חשוב. זה נכון שאפשר לנסוע רחוק ולראות נופים עוצרי נשימה, לצלם ולחזור לשיגרה המוכרת, המנחמת.

אבל אפשר גם לראות את הנופים המוכרים לנו מעיניים חדשות.

כמו שאומר הנסיך הקטן,

אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין.

כל מקום שסביבנו מלא ביופי נסתר. והיופי הזה הוא פשוט. זה יכול להיות הלגימה הראשונה של כוס הקפה של הבוקר. פרח בעציץ נסתר. היופי הזה דורש מאיתנו עירנות. הקשבה. עצירה. נוכחות עם מה שיש.

ואולי, רק אולי, בוקעת האפשרות לראות את אותם הדברים קצת אחרת.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"