המדיח החדש

הטלפון מצלצל בשבע בבוקר. למה לעזאזל לא שמתי על השתק? אני בכל זאת עונה.

"משירות לקוחות של המדיח, אם אפשר להקדים את המתקין, קרתה לנו תקלה".

שבע בבוקר. ברצינות?

לפני שנסעתי לאיטליה קניתי את מדיח הכלים הראשון שלי. אחרי שלוש עשרה שנה של קרצוף ערמות של קערות נוטפות שוקולד החלטתי להשתדרג.

"זה כמו לעבור משטיפת כביסה בנהר למכונת כביסה", אמרה לי לקוחה שהגיעה לסדנת שוקולד. שטיפת כלים זו הנקודה החלשה אצלי.

כעבור חצי שעה מגיע המתקין. אני בדיוק אצל השכנה שותה קפה, מה עוד יעיר אותי באישון בוקר.

"תשתה משהו חם?" אני מציעה לו.

"לא. משהו קר". למה שיהיה לי משהו קר בבית? אני שותה רק מים. השכנה דוחפת לי בקבוק קר של דיאט קולה ליד ואנחנו עולים.

התקנה?

הוא מראה לי איך ללחוץ על הכפתור של הפעל ואיפה לשים את נוזל ההברקה, המלח והקפסולות.

הוא חביב אלי בצורה מפתיעה. אני מחפשת טבעת על היד שלו, ותוהה אם הוא מתחיל איתי. הוא ממש לא הטעם שלי.

הוא מספר לי על הנסיעות שלו לחו"ל לראות משחקי כדורגל, "אולי אני אקח אותך איתי איזה פעם", הוא גומע מהכוס ומחייך חיוך מסתורי בשמונה בבוקר.

בלי לשים לב אני נותנת לו לסחרר אותי עם המילים שלו, להעיף אותי באוויר, להרים גבוה.

"ומה עם ביטוח?" הוא מציע תוך כדי, "רק במעמד ההתקנה יש לך אפשרות לקבל ביטוח במחיר מוזל".

אני מתקשרת לאחי, דחוף. המוח שלי עדיין מנומנם. אני לא יכולה לקחת החלטות עכשיו.

הסוכן מציע ביטוח לשבע שנים בגובה עלות המדיח. אחרי שיחת גברים הם מסכימים על הנחה ואנחנו באים לסגור עסקה.

"איפה נשב?" הוא שולף את הפנקסים שלו ואני אמורה לשלוף את כרטיס האשראי.

"אהה, רגע". אני נזכרת שבכלל ביטלתי את כרטיס האשראי לפני הנסיעה ועוד לא קיבלתי את החדש. "אין לי כרטיס אשראי".

כן, בשלהי 2022 קיים אדם אחד במדינת ישראל שחי ללא כרטיס אשראי. וזה אני.

"מה, את צוחקת ממני?" כל הנחמדות שלו נעלמת בבת אחת. "ארבעים דקות אני מבזבז עליך ורק עכשיו את אומרת לי את זה?" הוא סוגר את הפנקס ומכה על השולחן בזעם. "את יודעת כמה עוד לקוחות מחכים לי עכשיו?"

"בוא נוותר על העצבים, טוב? זה מלחיץ את החתולה שלי", היה המשפט הכי לא חכם שיכולתי למצוא באותו הרגע. החתולה שלי לא נלחצת. אם לא נעים לה היא מסתלקת, ומי שמשיג גבול חוטף נשיכה בלי שום היסוס.

הסוכן לא הרביץ לי פיזית אבל הוא היה אלים. אלימות רגשית פוגעת.

באותו הרגע לא הייתי רונית והוא לא היה אורן. באותו הרגע לא הייתי לקוחה והוא לא היה סוכן.

באותו הרגע הייתי ייצוג של כל האנרגיה הנשית והוא היה ייצוג של כל האנרגיה הגברית.

באותו הרגע אמרתי לא.

שמעתי את הקולות המוכרים: השקעתי בך בארוחה, השקעתי בך בבילוי, ביין. איך את מעזה לומר לי לא? את חייבת לי…

ואמרתי: לא.

מותר לי לומר לא. מותר לי לשנות את דעתי. מותר לי לרקוד איתך, לצחוק איתך ולפלרטט. ומותר לי בסוף לומר לא. אולי כי אין לי כרטיס אשראי ואולי סתם כי שיניתי את דעתי.

ובעיקר כי קודם כל אני חייבת- לי.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"