למי קראת זקן

בדלית אל כרמל יש חנות ממתקים מסוכנת. חנות של פיתויים.

החנות מעוצבת כמו הבית של עמי ותמי. במקום לבנים יש סוכריות ובאמצע החנות שלוש שדרות מרכזיות.

בשדירה האמצעית מצויים למעלה מתשעים סוגים של סוכריות גומי. בכל הצבעים הצורות, כאלו שאי אפשר אפילו לדמיין שקיימות.

בשדירה הימינית כל סוגי דרז'ה השוקולד. ג'ינגר מצופה שוקולד מריר, קליפות תפוזים בשוקולד לבן. שילובים מטורפים, כאלו שרק הדמיון האנושי יכול לייצר.

השדירה השמאלית היא המסוכנת ביותר לאנשים כמוני שעוסקים בשוקולד. כל סוגי השוקולדים מכל העולם בתפזורת. תשעים סוגים אמרנו, כן? מטובלרון ועד לינדט, מאיטליה ועד פולניה.

חנות של פנטזיה והפתעות. הקירות עצמם מלאים שוקולדים מכל מקום בעולם, שמונה סוגים רק של מוצרט. בקיצור, פיתוי מכל עבר. בשביל שלא נרגיש הצפת סוכר, יש גם מגוון סוגים של אגוזים, פיצוחים ותבלינים לאורך הקירות. ואורז, בטח. כאילו מישהו נכנס לחנות כדי לקנות אורז.

זו חנות שהכניסה אליה לילדים צריכה להיות אסורה. הבעיה היא שכל מבוגר בר דעת הופך ילד בתוך כמה דקות.

זו חנות שאנשים חכמים כמוני לא יכנסו אליה בכלל. כי אם הם ייכנסו אבוד להם.

אבל האורחים שלי לא ויתרו.

באמת שניסיתי למשוך לחנויות נסתרות בכפר. בואו נקנה תמרים, הצעתי. מקסימום קשיו.

אבל כלום לא עזר. איך שלא ניסיתי יצא שהגענו לשם.

זה לא מגיע ברגע.

זה קודם כל ריח הסוכר שמקיף אותי. ואז הצבעוניות שמושכת את העין. או אז מגיע הפיתוי של אני חייבת לטעום, והפיתוי הזה מתיישב לי במוח ולא מרפה. ואז אני רק לוקחת שקית. ואז, כמובן, אני אוכלת יותר מדי.

כך יצא שבאחר הצהריים אחד נכנסתי לשם עם אחותי, המשפחה שלה וההורים של גיסי שהצטרפו לטיול.

הורים מתבגרים זה מאתגר. הורים חזקים מתרככים בגיל מבוגר. זה לא קורה בבת אחת, רק שפתאום אפשר להבחין, שהשריון החזק כבר לא כל כך נוקשה. לילדים, שכבר לא ילדים, ובכל זאת, לא תמיד ברור איך לאכול את זה.

בתרבות המערבית, שמזדהה עם הגוף ועם הנעורים, זקן זה , איך לומר, לא ממש נעים. בעולם שבו הכל מיוצר בסין ואני לא אתפלא אם גם בני אדם יהיו מיוצרים בסין יום אחד, ויוחלפו בדגם מתקדם כל כמה שנים. בעולם כזה להיות זקן זה לא מגניב.

וכאן השפה הערבית שונה מהעברית במהות שלה. אצל הדרוזים לקרוא למישהו חתיאר (זקן בערבית) זה לתת לו מחמאה. זקן זו מילה שמתייחסת בכבוד לניסיון החיים ולחוכמה שנצברה בדרך. בעברית תקרא למישהו זקן והוא יקרע אותך לגזרים.

אבא שלי לא זכה להיות זקן. ולכן אני מעריצה כל מי שמוכן להיות זקן. מוכן להשלים עם זה שהגוף כבר לא משהו אבל החיים עדיין יקרים מפז. כל מי שמוכן להשלים עם זה שרוח האדם היא הרבה יותר מגופו.

ובעוד גופי נמתח כחץ מקשת, אני נושמת את הסוכר עמוק לתוכי וחוככת בדעתי על איזה שדירה להתנפל קודם, אני נתקלת בחיים.

חיים, אבא של גיסי היום הוא בן שמונים ושש. הוא מהאנשים של פעם. נפיל. מהאנשים שיש להם כוח רצון ומילה של ברזל. אנשים עם עמוד שידרה. הוא לובש חולצה ורודה ובעצמו נראה כמו ממתק. עומד בשלווה בתוך חנות הממתקים. נראה שכל הרעש הזה לא מזיז לו כהוא זה.

"תגיד, חיים, כוח הרצון שלך. מה המקור שלו? מאיפה הוא בא?" אני מחליטה שחיים יהיה התחנה הראשונה שלי. בזווית של העין אני מסתכלת בשדירות. הפה שלי מלא ברוק. השדירה השמאלית קורצת לי. זה סיפור מכור מראש.

"יום אחד ראיתי תוכנית בטלוויזיה על סיגריות ואיך הן מרעילות את הגוף. באותו הרגע עישנתי בסלון. כשהתוכנית הסתיימה כיביתי את הסיגריה והעפתי את כל הסיגריות שהיו לי לפח. אף אחד לא האמין לי אבל מאז לא נגעתי בסיגריה.

"עישנת הרבה?" אני שואלת אותו וממלאה את עצמי בריח של הסוכר. בא לי לטרוף כאן הכל.

"ארבע קופסאות ליום", הוא מחייך, "כן, הרבה".

"ואוו", אני רואה את כל החבורה מתקרבת לעבר הקופות. אולי אספיק לחטוף כמה שוקולדים לפני היציאה מהחנות. אבל חיים ממשיך.

"במשך חודש לא נגעתי בסיגריה. ואז הוזמנתי לחתונה בארצות הברית. חילקו שם סיגרים לכולם, שמו לנו ליד הצלחות. לקחתי את הסיגר שלי והנחתי אותו בכיס של החולצה", הוא מראה לי בגאווה איך הניח את הסיגר. אני קשובה אליו כשבתוכי צורחת ילדה שרוצה לקרוע את הגוף שלי ולמלא את הפה שלה- שהוא בעצם הפה שלי, בסוכר. כל סוכר, מלא סוכר.

"אחרי חודש נמאס לי מהסיגר ופשוט מסרתי אותו למישהו", הוא מחייך.

פתאום בלי לשים לב נולדים בתוכי שני קולות. לצד הילדה המטורפת נולד קול אחר, שיודע לומר לא. שדרת הפיתויים המתוקה  מתחלפת בעמוד שידרה שיודע לעמוד בחנות ממתקים ולהישאר שלו. לקחת נשימה, הכל בסדר.

אנחנו יוצאים משם. המשפחה המשיכה לחנות הפירות הסמוכה. אנחנו ממשיכים לקשקש.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שנכנסתי לחנות ממתקים ועמדתי איתנה וניצחת- כמנצחת.

בלי להיאבק, רק לאפשר לפיתוי לצרוח בתוכי, ועדיין לבחור – אחרת.

"על מה דיברת עם חיים?" אחותי מתקשרת בערב ושואלת אותי בסקרנות.

"שום דבר מיוחד", אני עונה לה בפה מלא רימונים טריים והוקרת תודה עצומה.

*******************************************************

*מוקדש באהבה לאבי, שהשבוע ימלאו 16 שנה לפטירתו.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"