יהיה אשר יהיה

מתוך הספר "הכל חדש"/רונית לב.
(כשהמשקפיים נשברים רגע לפני מסע בג'ונגל… )

המזרון המתנפח שהבאתי איתי מהארץ היה מנוקב. כך יצא, שבלילות הראשונים ישנתי על רצפת העץ של המחנה, כשכל מני חרקים זוחלים עלי. הלילות בג'ונגל ארוכים. מדי פעם בקעה מתוכי צרחה מבוהלת שהעירה את כולם. טיפות מים תמימות שזלגו על ראשי מהתקרה נדמו לי בחושך כמו עכבישי ענק. נמלי אש ועוד כל מני יצורים של ג'ונגל, נראו לי עם טשטוש הראייה מחרידים ואפלים אפילו יותר.

הייתי הישראלית היחידה במחנה. שאר המשתתפים הגיעו מכל העולם, ובעיקר מארצות הברית, קנדה, מקסיקו וקולומביה. כולם הביאו איתם מיטות אוויר נוחות ומפונפנות, כאלו שקונים בקניונים מפוארים ולא כמוני, סחורה סינית זולה מהום סנטר.

במהלך היום, אחרי לילות ללא שינה, היו הליכות הג'ונגל. ההליכות היו החלק האהוב עלי בכל השנים. הייתי מקפצת בקלילות בינות לעצים ומרגישה כמו בתוך משחק מחשב. אהבתי את הריח של האדמה הרטובה, הנוף המשתנה, להחליק לתוך הבוץ. הכל היה חושני כל כך. פלגי מים צצו בכל מקום להרוות בהם את הצמא או סתם להתרענן.

אלא שהפעם בלי משקפיים בג'ונגל החשוך, התרגשות הפכה לאימה. חלק מהשרכים גרמו לכוויות ואסור היה להישען על הגזע. לפי העלים אפשר היה לזהות על איזה עץ אפשר להישען ומאיזה להתרחק, אבל הכל היה מטושטש. סלעים חלקלקים ומתעתעים נראו בטוחים ויכולתי להחליק עליהם כהרף עין, והרי רק שנה וחצי קודם שברתי את היד.

הליכה בג'ונגל מחייבת נוכחות מוחלטת ברגע הזה, גיוס כל החושים ובעיקר חוש הראייה. בג'ונגל אין מועד ב'. היה עלי להיות דרוכה ומוכנה לכל הפתעה, אלא שהפעם לא יכולתי לסמוך על העיניים שלי.

הצורך להיות בטוחה בתוך אפלה וטשטוש הביא אותי בלית ברירה ללכת כחיה, הליכה זחוחה פוגשת את האדמה, ממששת. הידיים מנסות למצוא אחיזה בטוחה על פני קרקע בלתי אמינה.

במקומות בהם לא יכולתי למשש ובקושי לראות, כשלא הייתי בטוחה אם לפני אדמה מוצקה או בוץ טובעני, נתתי לאחרים לעקוף אותי. "פליז, גו אהד", פיניתי את הדרך בנדיבות. אם טבעו בבוץ מצאתי מסלול אחר.

שיא המסע היה טיול לנקיק. שמונה מטרים עומקו, בתוך סדק צר בין שני סלעי ענק זרם נחל בעוצמה רבה ויצר בריכה קטנה. היה עלינו לרדת בחבלים כדי לטבול בה. המים היו בצבע טורקיז עמוק במיוחד, הכל היה קסום ומהפנט ביופיו והמים קרים מתמיד.

שלא כמו שאר הרטריטים, הפעם הכבדות שררה בכל מקום. את הצחוקים הקבועים החליפו שתיקות ונדמה שאף אחד לא ממש תיקשר עם השני. אפילו הבוטנים המלוחים, אלו האמריקאיים של הביוקר, שג'ון תמיד מחלק אחרי השחייה בנהר נראו לי פחות מפתים הפעם. השמיים היו אפורים. עננים כבדים מילאו אותם, סימן שבערב תתחיל עוד סופה.

החבורה התקדמה ונותרתי מאחור לבדי. בג'ונגל אסור ללכת לבד, זהו אחד מחוקי הבסיס, אלא שלא עוד יכולתי ללכת אחרי האחרים. היה עלי למצוא את הדרך שלי. בין הסלעים החלקים והזרמים העזים, נפילה לתוך הנהר יכולה להיות מסוכנת, במיוחד עבורי.

ואז משום מקום משהו חדש נולד בי, לא עוד היה לי איכפת. לא עוד יכולתי להחזיק את עצמי. להכיל את הטשטוש, את המאמץ להישאר נקייה, לבחור תמיד במסלול הנכון, להימנע מפציעות. יהיה אשר יהיה הפך להיות כל מי שאני. "אם עלי ליפול- אפול". ויתרתי על כל הזהירות והתחלתי ללכת במהירות. פוסעת, נופלת, מתרוממת, מועדת, טובעת בבוץ, ממשיכה הלאה. לא עוד מאבק, מאמץ להישאר בטוחה, בצד של הטובים. החלטתי לקבל בברכה כל מה שהדרך תביא אלי.

מנפילה לנפילה למדתי ללכת על האדמה הרטובה בצעדים מרחפים וזריזים. כשהרגליים קלילות והראש לא עסוק בלהיות צודקת, גם כשהבוץ טובעני לא נלכדים בתוכו. כמו התמזגתי עם הג'ונגל, הפכתי פראית כחיה וחופשיה.

סיימתי את המסלול רטובה, מלוכלכת ומלאה בבוץ, אך בריאה ושלמה.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"