טעימות

הימרתי על זה שהם יאחרו לסדנה.

לא היתה שום סיבה מוצדקת להימור הזה. מלבד זו. הייתי בטיול והשמש זרחה. ובאותו הרגע היא אמרה לי לא לדאוג, היא מטפלת בהכל.

אז שחררתי.

שעתיים לפני אולי זה לא תזמון הכי טוב לצאת להליכה בהרים. בטח לא כשעוד לא הכנתי את כל הטעימות שתכננתי, אלו שאני תמיד מתחילה איתן את סדנת השוקולד שלי. אבל השמש זרחה בדיוק לזמן קצר בהפוגה בין הגשמים, הפרחים זרחו בצבעים בוהקים של ורוד צהוב אדום ומשב רוח רענן עטף אותי בריחות של אביב.

הטבע קרא לי.

שלחתי להם הודעה מנומסת, "שעון חדש. אם תרצו לדחות בחצי שעה, אז בכיף".

במילים אחרות, אני בחוץ וממש נוח לי כאן. שנאחר קצת?

התשובה איחרה להגיע. "אנחנו בסדר עם השעה".

ועדיין איכשהו סמכתי על זה שהם יאחרו.

חזרתי הביתה רבע שעה לפני הסדנה. השמש נעלמה ועננים כיסו את השמיים. בדיוק בזמן לאכול משהו קטן ולהמיס את השוקולד.

בחמישה לשתיים הם כבר צלצלו בדלת.

"ברוכים הבאים", בלעתי את הביס האחרון. "אולי מישהו צריך לשירותים?" ניסיתי להרוויח זמן. מה עם הטעימות לעזאזל?

"לא. נתחיל מיד".

"נהדר!" הלבשתי אותם בסינרים ולימדתי אותם להכין את הטעימות שהייתי אני אמורה להכין לולא קראה לי השמש. סדנה זו סדנה, ואני הכי יפה כשנוח לי 🙂

משם המשכנו במתווה הרגיל, טעמנו, צחקנו, השתוללנו, רקדנו עם שוקולד.

"אבל רגע, מה עם הטעימות?" נזכרתי פתאום שחצי מהטעימות שלהם, אלו שהם הכינו, בכלל במקרר. אמנם סוף הסדנה, ועדיין מוטב מאוחר, לא?

"האמת היא" הם כחכחו בגרונם, תוהים איך לבשר לי, כי יודעים שבהוראות המקדימות אני מבקשת לא להגיע שבעים מדי, "שפשוט היינו במסעדה לפני ואכלנו המון".

"ניסינו לעצור את המלצרית אבל היה מאוחר מדי," עונה הבת וכבר הם מתווכחים ביניהם מי אכל יותר.

"אנחנו מפוצצים, סליחה," הם מסכמים.

אהא, הכל מסתדר לי פתאום בהקלה. "תראו, זה לא אני, זה הקקאו. הוא לחש לי את כל הסודות לפני שהגעתם". ארזתי להם את הטעימות במגש נפרד לקחת הביתה. "הקקאו יודע".

לחיות בחופש זה לדעת שהכל בסדר ולא לתהות או לנסות להבין איך. סינכרוניות זה כשהפעימות שלנו משתלבות זו בזו. ללכת עם קול הלב ולדעת שכשאני פועמת את פעימת ליבי היקום כולו פועם ביחד איתי.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"