מה שלמדתי מנהר הטרישולי

היה לי ברור שטקס הקקאו לא יתקיים. למי יש כוח ?

בבוקר הכרזתי שאפשר, למי שבוחר בכך, לרפא טראומות כהרף עין. ומי שרוצה לחוות זאת, שיגיע אלי בערב.

אבל מאז עברו הרבה מים בנהר.

הגענו לכנס בנפאל. חמישים איש, חמישה ימים על גדות הנהר הטרישולי. מים, הרים ואוכל מקומי מופלא.

אותו היום הוקדש לרפטינג.

בהודו ונפאל מתייחסים לנהר כמו לאמא גדולה ומקודשת. מבקשים את ברכתה לפני היציאה למסע. "והיום המים רטובים במיוחד," הייתה הבדיחה הקבועה של המדריך.

למדנו ליפול ולקום, להתמסר לזרם. להתמתח ולשחק ברגעים השלווים. להתכנס למרכז בסערות.

ובעיקר, ידענו בדיוק לאן אנחנו רוצים להגיע. מתי אנחנו מכוונים את הסירה מסביב לאבנים ומתי אנחנו רוצים להתגלץ' בתוך המפל.

נפאל !

אחרי חוויה עוצמתית כזו, למי יש כוח לסשן ?

בטח לא לי.

ובכל זאת, הבטחתי.

החלטתי ליהנות מזה, יהיה אשר יהיה.

הגעתי למרחב הסדנאות. התיישבתי על הספסל שלמרגלות הנהר ומתחת לעץ. הקשבתי לזרימה של המים בעיניים עצומות. היה זה תחילת הלילה, אזור הדמדומים שבין העולמות. התמסרתי לרגע.

ואז היא הופיעה.

בלי מילים היא התיישבה לידי, ואז אמרה לי באנגלית, "את עובדת עם להבות תאומות, נכון ?"

"כן. איך ידעת ?"

לא ידעתי אפילו מה שמה. לא דיברנו קודם ובטח לא סיפרתי לאיש במחנה על כך.

"הסלעים אמרו לי להגיע אליך. "

שתקתי.

היא סיפרה שהיא נמצאת שש שנים במסע. שמדי יום היא כותבת מכתב ללהבה שלה. "הוא לא עונה לי אבל אני יודעת שהוא קורא הכל. הוא הסיבה לכל בחירה שעשיתי בחיים, הוא נמצא בכל מקום." היא השפילה את עיניה והמשיכה,  "אבל יש לו מישהי עכשיו, אני לא יודעת אם בכלל יש לנו סיכוי."

יכולתי לשמוע את הייאוש בקולה כשהיא סיפרה על הקשיים והמבחנים שעברה בשנים האחרונות.

הבטתי לעברה ועניתי, "את יודעת שמי שאנחנו באמת, אנחנו הרבה יותר גדולים מהגוף הזה, נכון ?" המשכתי מבלי לחכות לתשובה.

"ואת יודעת שאת והלהבה שלך אחד, ותמיד ביחד. נכון ?"

היא הנהנה.

"הגוף הוא חלק מאוד קטן ממי שאנחנו באמת, " שיחקתי עם החול החמים מתחת לאצבעות שלי.

"כשאת כותבת מכתב לחלק הנמוך של הלהבה שלך, את כאילו מתרכזת בטיפה האחת, במקום במים עצמם."

לקחתי שני גרגרים של חול והנחתי על כף היד שלי, "כשאת מתרכזת בטיפה האחת את הופכת לטיפה נפרדת. כשאת מתרכזת במים את הופכת אחד איתם."

"היי האוקיינוס," אמרתי וניערתי את הגרגרים מכף היד שלי.

הנחיתי אותה לאקטיבציה להעיר להבות רדומות, בעוד החושך יורד ועוטף אותנו בדממה המנחמת שלו. הגיעה השעה לארוחת הערב.

"המסע הזה של הלהבות התאומות, הוא גם יכול להיות כיף, את יודעת את זה, נכון ?" סיכמתי את החוויה בעודנו מטפסות במדרגות לכיוון החבורה העליזה. היא הנהנה.

הבטתי בה באור הירח. בפעם הראשונה ראיתי אותה מחייכת באמת. היא הייתה יפהפייה.

**

מסע הלהבות התאומות דומה לרפטינג על נהר סוער.

אי אפשר להחזיק, להתנגד או לשלוט. הנהר מלמדת אותך את אמנות השחרור.

זו אמנות דקה לשחרר אחיזה ולדעת את הכיוון שאליו אני הולכת.

לשחרר זה לא לוותר.

זה גם לא לשכוח.

לשחרר זה לאפשר.

אני מאפשרת כשאני יודעת בדיוק לאן אני רוצה להגיע. כשאני יודעת מה הכיוון שלי והולכת עם הזרם, לא נגדו.

אני מאפשרת כשאני מבינה את האחריות שלי לנתב את הספינה לאן שאני רוצה להגיע, ולוקחת אותה. במלואה.

זה לעבוד ביחד, מתוך הבנה שיש כוח גדול מאיתנו. והכוח הזה רוצה להוביל אותי אל הים הגדול.

זה להתמקד באוקיינוס ולא בסלעים.

לאפשר לעצמי לקבל עזרה שמושטת אלי כשאני זקוקה לה.

לראות את כל הטוב שכבר קיים סביבי.

ובעיקר, להנות מהפרפרים.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"