לחיות בעונג

מה אמילי בפריז יכולה ללמד אותנו על חופש?

ולמה לעזאזל הסידרה הזו כל כך מצליחה ובעיקר ממכרת?

בפשטות, כי זה פאריז.

כשאמילי מגיעה משיקאגו  לפאריז היא חושבת שעונג מגיע דרך הויברטור שלה.

באופן אירוני, הויברטור מקצר את הבניין כולו.

לפאריז יש תשובה אחרת לעונג.

אמילי לומדת עונג בדרך הצרפתית.

מקלחת במים חמים שכולה עונג.

חביתה שהיא עונג.

היא לומדת להיות פלאנר, ליהנות מבתי קפה. מזמן שנמתח. מארוחות.

–"בחיים הקודמים היה לי חבר נחמד, חברים נחמדים. הכל היה מוכן עבורי, לא נשארו החלטות לקבל, אפילו לא החלטות שגויות. תמיד ידעתי מה הולך לקרות. ועכשיו הכל חדש, ומבלבל, והאמת, די מפחיד"

-"אבל, את אוהבת את זה?"

אמילי כמו רוב העולם המערבי, סובלת מהתמכרות לעבודה.

היא לא מבינה למה הצרפתים מתחילים לעבוד רק בעשר וחצי, ועוד לוקחים הפסקת צוהריים ארוכה כל כך.

"אנחנו הצרפתים עובדים כדי לחיות, אתם האמריקאים חיים בשביל לעבוד", מסכם לוק, העמית לעבודה.

ליום הולדתה הוא מפתיע אותה בפיקניק בבית קברות, כי ככה מעריכים את החיים, דרך המוות.

רובנו עובדים במשך השעות הכי יפות שלנו ביום.

אם מאיזו סיבה זה לא המצב, אנו מרגישים, שמשהו לא בסדר אתנו.

סתם להתמתח וליהנות משמש כמו חתול? ממש לא בסדר.

לא לעשות כלום? איום ונורא.

"תבחר עבודה שאתה אוהב ולא תצטרך לעבוד יותר אפילו יום אחד בחייך", משפט מקסים של קונפציוס, ששמעתי פעם.

כן?

לא בדיוק.

כי האין חשוב לא פחות מהיש.

לא לדעת, לא לעשות, לא (תמיד) להפיק תועלת מכל דבר.

כמו שהחושך חשוב לא פחות מהאור.

אנחנו רוצים גם וגם.

אמילי ופאריז מלמדות אותנו לזכור להתענג מהדברים הקטנים.

זר של ורדים. נופים יפים. שמפניה. קרואסון חמאה. נרות.

האמת?

אולי אפשר לעשות גם עונה של אמילי ברומא, או בברצלונה.

או בכל מקום, בו ניתן להחליף פיסה של סטרס בפיסה של עונג.

סנגריה מישהו?

אולי אפילו, אמילי בישראל,

בלי לצאת מהבית.

רק קצת לראות את החיים מזווית של חתול.

ולהתענג.