על כאב ועל סבל (פוסט אופטימי !)

ביום רביעי הצלחתי סוף סוף ללכת.

ולמה זה חשוב?

לפני שבועיים הלכתי למומחה ברפואה טבעית. שילמתי סכום מכובד (כלומר, המון!) כדי להוריד יבלת בעקב. יבלת נסתרת שאיש לא ראה מלבדי ואולי גם לא ממש הפריעה, אלא שהחלטתי שזהו, אין לי צורך בה יותר.

מבחינתי זה היה קוסמטיקה, צ'יק צ'ק וגמרנו.

אבל ביום למחרת ראיתי שאני לא דורכת על העקב, וגם לא ביום שאחריו. למעשה במשך שבוע לא זו בלבד שהמצב לא השתפר הוא אפילו החמיר.

וזה לא נאמר מראש. אף אחד לא הכין אותי למצב שיתכן שבו לא אוכל אשכרה לדרוך על העקב מרוב כאבים, ומי יודע כמה זמן זה יימשך.

המומחה טס אחרי יומיים בחזרה למשכנו בטורינו. לא ממש עניין אותו מצבי הצולע.

יכולתי להתעצבן. יכולתי לדאוג. יכולתי לעשות המון דברים.

יכולתי לדבר עם עורך דין, לדרוש את עלות הטיפול בחזרה, להתלונן ולצעוק. יכולתי לחפש בגוגל מה זה הדלקת החמורה שקרתה לי בעקב. אולי זה סופני, אולי לא אלך יותר לעולם.

יכולתי לבכות לכל מי שמוכן לשמוע. יכולתי להרגיש קורבן.

ובמקום זה לא עשיתי כלום.

כי זה לא היה חשוב.

המשכתי את ההליכות שלי בהרים כרגיל, בקצב שהתאפשר לי, עם הכאב שהתווסף. סידרתי פחות, בישלתי פחות, עשיתי מה שיכולתי.

ובעיקר- לא התלוננתי. לא בפני עצמי ולא בפני המומחה.

זה כמו שהילד שלך צורח בסופר, ועדיין אפשר להמשיך בקניות כרגיל, באותה שלווה.

ביום רביעי הכאב עבר מעצמו. רק כשפתאום יכולתי ללכת כרגיל, קלטתי שעד עכשיו- לא הלכתי בעצם. צלעתי, דידיתי או מה שזה.

והנה טריק חשוב:

כל דבר שאנחנו מתמקדים בו גדל.

אם אני מתמקדת בכאב, באי נוחות, בכל מה שאני מנועה לעשות (כי אני נורא מסכנה… )- זה גדל.

במקום זה בחרתי להמשיך את חיי כרגיל, עם כאב או בלעדיו, לא חשוב.

לא שפטתי את המטפל, או את עצמי. לא התחרטתי , לא הייתי עסוקה בצודק או טועה.

זה היה מה שזה. וזהו.

הבחירה הראשונית היא: לא חשוב מה הכאוס שמשתולל מסביב, לא אתן לשום דבר לסגור את הלב שלי. זו האחריות הראשונה ואולי גם היחידה.

וכאן העניין: למרות הכאב- לא סבלתי.

אישה יקרה בשם אתי צנגן סיפרה לי פעם, "כשאני רואה ג'וק אצלי בבית אני לא מנסה להרוג אותו, אני רק מסתכלת עליו ואומרת לו: הא! גם אתה כאן קלאודיוס?"

כמה מאיתנו מתמקדים בכל מה שכואב? כאב הראש, כאב הבטן, הכאב של יוקר המחייה, האנשים המעצבנים מסביבנו, בקיצור הרשימה ארוכה. באוטומט אנחנו רגילים לתפוס את מה שלא עובד.

במקום זה בואו נתרגל לדבר חדש, להתבונן על החיים בפליאה של ילד. פשוט להיות.

עם כל מה שהחיים מביאים לנו ברגע הזה. אין לנו דרך לשנות את הסביבה, רק את ההתבוננות שלנו.

אחרי הכל, זה מה שזה.