סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

אחרי חודש בהודו, זרה כל כך בכפר קטן, פגשתי לראשונה זוג מערביים. בכנסייה, במיסת כריסטמס.

העור שלה היה לבן וצח. לא הצלחתי לנחש מאיפה היא? בקלות יכולה היתה להיראות כמו אחת החברות של האחיינית שלי.

אחרי המיסה ניגשתי אליהם באנחת רווחה ובחיוך מאיר פנים.

"מאיפה אתם?" ויתרתי על הסמול טוק וניגשתי למנה העיקרית.

"סירייה."

סירייסלי ? השם נשמע לי מוכר. איזה מונח הודי? אולי דגנים?

"סירייה, המדינה?" ביקשתי לדייק.

"כן," היא חזרה על השם. "סירייה. ומאיפה את ?"

"אני שכנה שלכם," עניתי בחיוך רחב.

"אהה, תורקיה?" הפנים שלהם האירו כלפיי.

"כמעט." זקפתי את הגו, "ישראל." אחרי שנתיים בכפר דרוזי, הכרתי את הטלוויזיה הסורית על בוריה. את כל הנופים, מגישי החדשות וערוץ האוכל.

בום.

כאילו בבת אחת התנפצו אלפי צלחות בחלל. החיוך שלהם נמוג ובין רגע הם הפכו לבה מלהטת של זעם וחימה. הגבר נפנה והלך משם. האישה עוד דיברה איתי בקוצר רוח.

"לא, אתם לא מבינים. סבא שלי מסוריה, אני מדברת ערבית בדיאלקט סורי." ניסיתי להסביר להם, במבוכה קלה, שאני בסך הכל השכנה מלמטה.

הם ניסו עוד איזה רגע להבין אם אני ישראלית יהודיה או אולי ישראלית נוצריה כמוהם. או במילים אחרות, לאיזה מחנה אני שייכת?

בפעם הראשונה מאז המלחמה הארורה הזו הרגשתי את הלב שלי כואב, כשהבנתי עד כמה הקיטוב נעשה חמור.

מעבר ללב השבור, מעבר לכלכלה השבורה, מעבר לטראומה שעוד אין לדעת מה העומק האמיתי שלה, המצב המחורבן הזה החריף את המשטמה.

שינאה היא ארס, רעל שאין מקומו בלבבות של אף בני אדם, משום דת, גזע או מין.

שינאה לא טובה לנו לעור הפנים. היא לא טובה לעיכול, היא גורמת לנו להזדקן מהר מדי.

ובעיקר, היא לא טבעית.

הטבע של כל היצורים החיים באשר הם הוא אהבה. זה נכון שחתול, כלב ונמר, שלושתם יביעו אהבה בצורה אחרת, אבל עדיין אהבה מאחדת בין כולנו.

שינאה זה לא ההיפך מאהבה כי לאהבה אין היפך. אהבה היא מה שהיא.

שינאה היא תולדה של פחד. של הבנה שגויה של המציאות. של דברים שאמרו לנו, ככה זה, ואנחנו קיבלנו את הככה זה כאילו באמת ככה זה.

שינאה מתרחשת רק כששכחנו לשאול שאלות. כששכחנו את התמימות שלנו.

וזה כואב.

או לפחות באותו רגע זה כאב לי בלב.

"תקפצו לשוקולד?" עשיתי ניסיון אחרון, אולי מעט נואש, להשכין שלום בחג המולד, אבל הגבר כבר נפנה משם והבחורה אחריו.

"בואי, נאכל בורקס, זה חם." שמעתי אותו אומר לה בערבית. בזוית של העין עוד ראיתי אותו מעמיס את המאפה הפריך בהר של קטשופ, בהודו כמו בהודו.

הנחתי לזוג הצעיר לאכול בורקס ולהישאר צודקים. חזרתי לחבורה ההודית, זמן להצטלם.

מעולם לא הרגשתי כה בנוח ליד הודים כמו ברגע ההוא. הודיתי לזוג הצעיר, שהזכיר לי לא לשפוט אנשים לפי צבע עורם, מינם או דתם. אלא לפי גודל ליבם.