מה שלמדתי מחתול

רציתי לרוץ כמו פורסט גאמפ. לרוץ ולרוץ בלי הפסקה עד שייגמר כל הרעש הזה שבראש שלי. אבל במקום זה התיישבתי מתחת לעץ.

קיץ 2020, 9 בבוקר, שיעור שחייה בקאנטרי רעננה המהולל, זה שהיה בו את הג'קוזי הכי חדשני, עם זרמים מתחלפים בכל רבע שעה, מלתחות ענק עם סאונות מפנקות ונשים דקיקות בטייצים מנקרי עיניים. עכשיו הוא סתם קאנטרי כמעט סגור וריק, קאנטרי עצוב ונעלב.

שומר מסתכל עלי בכניסה מופתע, שבכלל הגעתי, ואישה זקנה אחת, שלא מפחדת למות מתלבשת במלתחות. פטמותיה זקורות, עורה צח ואני חושבת איזה סקסי יכול להיות אפילו גוף של אישה זקנה, שמקבלת את עצמה.

"מה קרה, סגרו הכל?" אני שואלת ומעמידה פנים שאני לא בוחנת לה את כל הגוף.

"הכל. אפילו את המקלחות".

"אוי, בעסה"

"צריך להגיד תודה על כל מה שיש", אומרת בעודה מנגבת את העור שלה לאט ובקפידה, מתענגת על תחושת המגבת על העור שלה הרך.

"כן, את צודקת".

בריכת השחייה רק היא פתוחה. שאר המתקנים מתהדרים בסרט ניילון בצבע אדום ולבן, כמו לקוח מזירת פשע מסוכנת.

את שיעור השחייה מעביר מדריך חדש, אורי. לא חתיך ושרמנטי כמו ליאור, אלא מעט מנומנם וחסר בטחון עצמי כמו הקאנטרי כולו. כל אחת מאיתנו התלמידות היא זהב טהור, שמרכיבה את המשכורת שלו, אחרי שלושה חודשים ארוכים בבית.

איכשהו כל השקט הזה רק מגדיל את הרעש שבראש שלי, אני שוחה אותו עוד ועוד, אבל הנה אורי כבר עוצר אותי, צריך להפסיק, סוף השיעור.

הבריכה תישאר עכשיו ריקה, נטולת סיכון ונטולת אנשים, כי כולם רוצים לחיות, ורק אני לא רוצה למות בתוך השקט הזה שנכפה עלינו והרי מתתי מספיק כל חיי ועכשיו תורי לחיות.

בתום השיעור נזכרתי בזוג תאנים שמחכה לי בתיק. מחפשת מקום נעים דיו לאכול בו תאנים, מקום שיכבד את התאנה ואולי גם אותי. והנה מצאתי פינה שכזו, באבק, מתחת לעץ, במגרש החניה של הקאנטרי. שני צינורות ענק בצבע שחור מזכירים לי שבעצם זה סוג של אזור תעשיה נטוש ולא בדיוק פארק לאומי אבל העץ בכל מקום יודע רק להיות עץ. לא רחוק משם היתה חצר לשטיפת רכבים שטרטרה במרץ, כאילו אנשים רוצים לשטוף מהרכב שלהם את כל האבק והחרדה, אולי גם מתוכם.

שמלה חגיגית, שהיתה זרוקה ברכב והתכוונתי לזרוק שימשה לי מצע לפיקניק קיצי מוזר שכזה, בעיר כמעט ריקה ביולי המהביל. רעננות הבריכה עדיין עוטפת אותי ואני יודעת שלשעה הקרובה עוד אהיה בסדר.

צרחה עזה קורעת את השקט. ועוד צעקות רמות, איש אחד ממש כועס ואינו יכול לכבוש יותר את זעמו. ובתוך כל הרעש הזה, הקיץ והאבק, מתחת לצל של העץ הסמוך, נגלה לי חתול ישן. אין הוא מוטרד בכלל משטיפת המכוניות, מהאבק או מהצרחות של האיש ההוא. אין הוא מוטרד מהעיר הריקה או מפגעי הקורונה.

החתול נח לו בעונג ובשלווה, מתמסר לאדמה, לצל הנעים של העץ ולרגע הזה. הוא יודע שהרגע הזה יפה כל כך ולא יחזור עוד לעולם. רגע המנוחה שלו. דבר לא יטריד רגע מקודש זה, מנוחת החתול.

פתאום אני נזכרת, החתול היה כאן תמיד, עוד לפני הרעש, וטבע החתול יישאר כאן תמיד. כי חתול יודע רק להיות חתול. כך גם האדמה שהוא נח עליה, שקטה ואינה נרעשת. ולרגע הייתי חתול, מתמסרת לאדמה, לעץ, לשקט החדש שנולד בי. פתאום העולם דמם ויכולתי להיות אני עם התאנה ועם הרגע הזה.

הגיע זמני להמשיך ואמרתי בקול, "תודה חתול". והוא לפתע הישיר מבטו אלי מתוך התנומה ושתי עיניים חתוליות פגשו שתי עיניים אנושיות לרגע של אינטימיות ורוך. נכנסתי לרכב והוא התמתח והמשיך לדרכו. נפרדו דרכנו, וידעתי, שהיה לנו רגע.