ילדה טובה או אישה שטוב לה?

פרק מתוך הספר: "הכל חדש"/ רונית לב

שנת 2013, אמירים

באחד מסופי השבוע של סוף הסתיו הוזמנתי לריטריט נשיות שהתקיים באמירים, ממול לבית שלי.

נשיות? מה לי ולזה? שום דבר חוץ משוקולד לא עניין אותי. המנחה, מכרה מתל אביב, ביקשה שאשתתף. לא יכולתי לסרב לה.

בתור נערה, להיות אישה היה חשש כבד. לא היתה שום אישה בסביבה שהיוותה מודל הערצה עבורי. הנשים שהקיפו אותי היו כנועות וחסרות עמוד שידרה או שתלטניות ומתלוננות דרך קבע. לא רציתי דבר מזה או מזה.

האפשרות שיום אחד אצמיח שדיים ואהפוך אישה כמו אמא שלי ואחותי נראתה לי תמיד כמו סוף העולם.

ביום ראשון בבוקר, מיד אחרי הריטריט, יצאתי ללוות את אמא לטיפול בתל השומר. במשך שמונת השנים האחרונות הכרנו את הנוהל היטב. חלקנו את המשימה בין כל האחים.

בשלהי 2013 החניון של המחלקה האונקולוגית היה גדוש במכוניות. היה לוקח לנו דקות ארוכות לחפש מקום חניה אחד. העדפתי אם כבר להחנות את הרכב שלי מחוץ לבית החולים ולהיכנס עם הרכב של אמא.

"להכין לך תה?" ניסיתי להעביר את הזמן. אמא ישבה על כורסה נוחה בעוד אני חיפשתי תירוצים להסתלק. לא אהבתי לדבר איתה בזמן הטיפולים. רציתי רק שייגמר כבר ונצא משם.

מילאתי שתי כוסות עם מים רותחים. לתוך אחת מהן הכנסתי תיון שהיה זרוק לי בתיק והגשתי לה. התכוונתי להעביר את התיון המשומש מהכוס שלה לשלי.

אלא שלפתע לא היה זה עוד תיון.

לנגד עיניי הפך התיון לחבל הטבור האחד, שעוד לא ניתק בין שתינו.

לא עוד צייתנות, החלטתי בנחישות. שם, במחלקה האונקולוגית בתל השומר, החלטתי לראשונה לנתק את חבל הטבור בין שתינו.

הדרמה של המחלקה האונקולוגית הוא הסרט הקודר שלה, לא שלי. באותו הרגע החלטתי שאני בוחרת בסרט אחר. אני סיימתי להיות ילדה טובה של אמא.

שלפתי את התיון בגסות מהכוס וזרקתי לפח. כמה טיפות של מים חמים ניתזו על כף ידה החשופה.

"כפוית טובה שכמותך," היא סיננה כלפיי בזעם, " את מנסה להרוג אותי?"

כל כך חששתי להכעיס אותה ושהיא תמות בגללי. באותה נשימה משהו בי ביקש לחיות.

הטיפול הסתיים. יצאנו משם לאוויר הצח. שמש סתווית ליטפה אותנו ברכות אבל קשה היה להבחין בה. היינו נסערות.

"בואי, אסיע אותך לאוטו שלך."

"לא צריך."

אמא ניסתה לאחוז בשרוול החולצה המתנפנף שלבשתי ולמשוך אותי אליה. אבל אז התרחש קסם. במחווה זריזה של לוחם טאי צ'י מיומן הסטתי את שובל השרוול וחמקתי מידיה.

הסתובבתי משם וצעדתי לבד.

לאחר אותו יום לא הסכמתי ללוות את אמא לטיפולים בתל השומר.

"תסתדרי," אמרתי לה בביטחון.

***

סדנת הנשיות היתה סדק ראשון. צעד קטן במסע ארוך, שבו למדתי לשים את הצרכים שלי במקום הראשון, אפילו לפני הצרכים של אמא.

אחרי שמונה שנים צייתניות, החלטתי שלא כך אני רוצה להיפרד ממנה.

במקום לצבור זיכרונות של בית חולים החלטתי על מסע של פאר והתענגות על החיים, רק שתינו לאורך הארץ, מדרום לצפון.

ההורים הקדישו את חייהם לעבודה, לבית, לכל מה שחיוני. מסעדות ובילויים היו מחוץ לתחום. כל מעשה של נהנתנות או פזרנות, לא היה בו טעם.

זה בדיוק מה שרציתי. זיכרונות חסרי טעם שכל תכליתם עונג והנאה.

המסע התפרש על פני שנתיים שלמות. התחלנו באילת.

"נלך למלון הכי מפואר," קבעתי. "טיסות, דולפינים, כל החבילה." ביקשתי את המסע כמתנת יום הולדת, אפילו שהיינו בסוף הסתיו והרי נולדתי בתחילת הקיץ.

אמא הגיעה חיוורת ורזה. תחת משקפיים כהים וכבדים ניסתה להסוות את העיגולים השחורים מתחת לעיניים שלה .

בספא מלטף בינות לדולפינים היא שמעה מוזיקה מרגיעה בתוך מים חמימים. נשים צעירות ויפות, נימפות מים, עשו לה עיסוי עדין, ליטפו והרגיעו. בינות לדולפינים העזה להסיר את המשקפיים, להתענג על שמש חורפית, לשזף את הקושי, לרכך אותו מעט.

בבריכה האחרונה נבהלה פתאום וקפצה על אחד המתרחצים, גבר נאה בגיל העמידה, שאחז אותה בזרועותיו במחווה אבירית. צחקנו על התקרית המביכה והוא הסיע אותנו בחזרה למלון.

לרגע ראיתי את אמא שלי סמוקה, מחוזרת ושובבה. היתה זו הפעם הראשונה, שיכולנו באמת להנות מזמן איכות משותף ולצחוק ביחד. מלקטות רסיסים של נחת רוח ומצליחות לכמה רגעים להתאפק ולא לדבר על חתונה, ילדים וכל השוני ביננו.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

לחיות בחופש

גשם

הרגשתי כמו כלב רחוב עזוב, זרוקה בגשם סוחף ברחוב בלי שם בבנגלור. בלי מטריה, עם שמלה דקיקה ושקית

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"להבות תאומות המסע לאחד"