עץ או פאלי?

הקקאו היה בינוני אבל למי איכפת.

ביום ההולדת שלי הטלתי מטבע, איפה לעשות את הטקס הבא? המטבע קבע עץ. עם מטבע לא מתווכחים.

יוני הוא החודש עם מזג האוויר הכי נעים בשנה, טקס קקאו מתחת לעץ הוא רעיון מצוין. מי בכלל מעלה בדעתו שרב, או גשם, או גם וגם?

החלטתי שהטקס יהיה בנושא חיבור לתשוקה. מצאתי עץ שקמה עתיק בהרצליה פיתוח בגודל של יחידת דיור שלמה. שלחתי סרטון של העץ לכמה מתעניינים. התגבשה קבוצה נחמדה, אבל אז צצו דברים שלא יכולנו לצפות מראש.

ארבעים ושתיים מעלות עם אובך, למשל.

"יורד גשם, את בטוחה שאת מקיימת את הטקס כרגיל?" קיבלתי הודעה בבוקר הטקס, "אצלנו במעלה אדומים שיטפונות."

"העצים מגנים עלינו," עניתי. "לא חשוב מה קורה בחוץ, בסביבה של עצים החוקים משתנים."

הגעתי מוקדם לסדר את הציוד. בשמונה בבוקר צעדתי יחפה על החול הרך והרטוב בהרצליה. משב רוח הביל קיבל את פני כמו בהודו בתקופת המונסונים. אם ישראל הופכת טרופית אולי זה זמן טוב לגדל כאן קקאו?

שלחתי הודעה אחרונה לאחת הנשים שחששה מהשרב.

"מזג האוויר נעים, אולי בכל זאת תגיעי?" ניסיתי בכל זאת, מרגישה את אמא שלי מתוכי, אולי תאכלי עוד ביס מהבננה? הילדה שבעה אמא, תניחי לה.

זה נכון, יכולתי להעביר את הטקס למרחב עם מיזוג אוויר, אבל את חוקי המטבע מכבדים גם בגשם, גם בשרב. במיוחד עם מטבע יומולדת, עץ הוא עץ.

המערבל הידני מתחת לעץ לא ממש עבד כמו הבלנדר החשמלי הנוח. המשקה לא היה חלק והומוגני. בשלווה של העץ העניינים הטכניים פחות חשובים.

"ברוכים הבאים לחוויה הרב מימדית שלנו הבוקר, אני הרב חובל," פתחתי את הטקס בהומור. "הקקאו מחבר אותנו ללב, לטבע ולפשטות. הוא לעולם לא יעבור את הגבול שמתאים לנו ברגע הזה. הריפוי תמיד יעשה בצורה נעימה ומכבדת." לטקס הגיעו חבורה של אנשים יפים מכל הארץ, נעולים בנעלי ספורט מהודקות היטב.

"כשאנחנו יחפים האדמה לוקחת את כל הרדיקלים החופשיים ומאזנת את הגוף שלנו בתוך כמה דקות. זה נקרא הארקה." קילפתי עבורם את הבננה והנחתי שם, למקרה שמישהו ירצה. החול היה נעים ומלטף. הם לא השתכנעו ופשוט הנחתי לזה. הטקס התחיל.

"טוב, יאללה, אני אנסה," אישה אמיצה ראשונה חלצה נעליים. לא הבחנתי מה קרה שם אחר כך, אבל פתאום כולם חלצו נעליים והניחו כפות רגליים על האדמה, גם זה בן השבעים שאמר שהוא לעולם לא עושה דברים כאלו.

בשיא הטקס בעת שהקבוצה היתה בתוך תהליך עמוק ואני נשאתי תפילה לריפוי להחזרה להרמוניה ולהיזכרות, או אז נפתחו שערי שמיים וגשם אדיר התחיל לרדת.

גשם? עכשיו? לאן כל זה הולך? המשכתי כרגיל.

אף אחד לא זז ממקומו .

מעוגנים בלב, נטועים בשלווה פנימית, מחובקים על ידי עץ, איפשרנו לכל מה שקורה מסביב פשוט להיות. נוכחים בקדושה שברגע.

כשהתפילה הסתיימה הגשם הפסיק בבת אחת.

"אני לא יודעת, אני עירונית, אבל התחושה הזו, הרגשתי שחזרתי הביתה." ענתה אחת המשתתפות בסיום, "כל הרעש מסביב דווקא הגביר אצלי את האהבה ואת השקט".

בלי להכיר זה את זה הפכנו אחד. במרחק עשר פסיעות מאיתנו חמסין כבד ואובך ואנחנו במימד של אהבה, אחדות ומזג אוויר נעים.

ובפעם הבאה? בלנדר אלחוטי כמובן.