רומנטיקה בתוך לחמנייה

יש דברים נסתרים שקורים בחדרים של הבנות כשאף אחד לא רואה.

למשל, כשתשע נשים, חלקן זרות מוחלטות, נסגרות למשך שעה וחצי בחדר קטן בלי טלפונים ניידים. אז הדברים המעניינים מתחילים לקרות.

זה קורה פעם בשנה באזכרה של אמא שלי.

הגברים מתפללים בבית הכנסת. בזמן הזה בעמדת הנשים, אחרי שסיימנו לחלק את הברכות, הבייגלעך והבורקסים, מתחיל הסיר לבעבע והסודות מתגלים.

"שמעתי את הפודקאסט שלך שלשום, את רוצה שאגיד לך מה באמת אני חושבת?" היא מדגישה את ה-באמת ואני כבר יודעת שזה יעלה לי.

"בטח, תהיי אמיתית", היא תמיד ישירה. האחיינית שלי בת עשרים ושש. מורה בישראל וקואצ'רית בטבעה. קוראים לה אור וכמצופה, היא מפזרת אור סביבה.

יכולתי לשמוע את האוזניים מסביב מתחדדות. היתה זו הרצאה ראשונה שהעברתי בזום על כך שרומנטיקה בדרך המוכרת כבר פחות עובדת. שעלינו להיות קודם כל רומנטיות עם עצמנו, להקשיב לצרכים שלנו לפני שאנחנו מצפות מבן הזוג שלנו לעשות את זה.

"אם לא היית דודה שלי כבר מזמן הייתי מזפזפת אותך," היא מזגה לעצמה כוס סודה, "כשאני בריצה אין לי כוח לחשוב."

"מה המטרה של פודקאסט?" הגשתי לה כוס שתמזוג לי גם.

"לבדר אותי. אם את לא מספקת לי בידור אני מעבירה הלאה." היא שותה מהר, לא הבחינה שביקשתי ממנה. לא חשוב.

תפסתי בזריזות את המומנטום. העברתי את הכדור למליאה, קצת בידור. בכל זאת יש לנו עוד שעה להעביר. הנשים בחבורה שלושה דורות, מרביתן נשואות מעל עשרים וחמש שנה ויותר.

"כמה את חווה או חווית רומנטיקה בחיים שלך?" שאלתי אחת אחת, מהבוגרת ועד לצעירה. התשובות מעניינות ומגוונות, חלק מסמיקות, משפילות מבט "אני אספר לך בארבע עיניים…" חלק מודות, "אין ולעולם לא היה." וגם, "הכריחו אותי להתחתן."

נכנסנו לסיפורים על הרומנטיקה שישנה או איננה. הלהט בחדר עלה אפילו שהמזגן פעל.

פתאום קול רם עלה מהחדר השני, "ששששששש…." מעמדת הגברים ניסו להשקיט אותנו. אבל עכשיו כשהאש חמה אי אפשר לעצור. עברנו ללחישות.

"עשית את התרגיל לחיבור ללב שהנחיתי בהתחלה של ההרצאה?" שאלתי את אור תוך כרסום בייגלעך.

"לא, כשאני רצה אין לי זמן להתחבר ללב." היא התבצרה בעמדת המלפפונים.

"נו, אז לא פלא שלא הבנת כלום." כמו בכל משחק טוב, עברתי מהגנה להתקפה.

"די, מספיק עם השטויות שלכן," פתאום עלה קול צעיר מהקהל. קורל, בת אחי, כבר בת חמש עשרה. היא תופסת את הכדור והולכת ללמד את כולנו שיעור ברומנטיקה.

"מי צריך בכלל מתנות? או צמיד? מה זה השטויות האלו?" היא קטנה בגוף, ג'ינג'ית ונחושה בדרכה. "יש לי כסף ואני יכולה לקנות לעצמי כל מה שאני רוצה. למה שמישהו אחר יקנה לי?"

"ופרחים?"

"מה פתאום פרחים? זה נובל אחרי כמה ימים, וצריך כל הזמן להתעסק בזה, לגזום, להשקות. חם כאן בארץ, פרחים זה גרוע." היא נידבה מכישרון הגננות שלה, המרשים לא פחות מהרטוריקה.

"אז מה, את מעדיפה שהחבר שלך ישקיע את הכסף בהמבורגר?" גיחכתי. "פרחים זה לשבוע, המבורגר נעלם בעשר דקות."

"המבורגר זה רומנטי!" היא הכריזה, למבט המופתע של אמא שלה. מאיפה צמחו אצלה הרעיונות האלו?

"תסבירי? המבורגר טבעוני או?…" הסתקרנתי לשמוע עוד.

"מה זה חשוב, טבעוני או לא. זה לא העניין."

כשהחבר שלי לוקח אותי להמבורגר זה אומר שהוא מקבל את הגוף שלי כמו שאני, שלא איכפת לו אם אני שמנה או רזה, הוא אוהב אותי כמו שאני. וגם לא איכפת לו שנאכל אוכל משמין ביחד.

וזה, רומנטי."

התפילה הסתיימה. שיעור דברי התורה שלנו הנשים הסתיים גם הוא.

בגול.