מסע לאהבה

ניסיתי לא לכעוס על עצמי אבל זה לא היה פשוט.

ביום רביעי האחרון בשעה שבע בבוקר התייצבתי עם המזוודה המפונפנת שלי בתחנת הרכבת בבנימינה.

אני לא מרבה לרדת מההר שלי. בטח לא באישון בוקר, ובלי סיבה מנצנצת שקוראים לה נתב"ג או סתם חו"ל, מתפשרת גם על פטרה.

ארזתי לבד. מה שמתי במזוודה? לא סנדביצ'ים. משקאות הקקאו נכנסו למפונפנת.

לצאת לעולם אחרי שלוש שנים שבהן אנשים מגיעים בדרך כלל אלי, זה סוג של חו"ל.

בחודשיים האחרונים כמעט והפסקתי לעשות סדנאות, שהיו עיקר הפרנסה שלי במשך חמש עשרה שנה.

לוקחת נשימה עמוקה. מה עוד אפשרי?

המשקאות המרפאים תופסים עכשיו מקום של כבוד. המטבח שלי מלא באבקות מכל הסוגים. אני רוקחת, כותשת, מערבבת, מודדת, מפזרת אהבה, מהדקת ואורזת.

"בשבילך יותר קל להגיע לקוסטה ריקה מאשר לכפר סבא," אמרה לי פעם חברה, אישה חכמה. היא צדקה כמובן. היעד הפעם, הרצליה.

החלטתי לחפש אחרי האהבה.

מקום חניה חיכה לי. הסדרן לחץ על הכפתורים וכהרף עין שלף לי כרטיס לבן. המשכתי לעבר הרציף. כשהתחלתי לרדת עם המזוודה הבנתי שעשיתי טעות. זה היה כבד ומסורבל. יש פתרונות פשוטים. מעלית, למשל.

השכם בבוקר המוח שלי עדיין מנומנם. באמצע גרם המדרגות קפאתי כמו לטאה. מה עכשיו? עולים בחזרה ומחפשים מעלית? יורדים וממשיכים? כל האנשים סביבי נראו נחושים ובוטחים בעצמם ורק אני מחפשת את רציף מספר שלוש.

"את צריכה שאני אעזור לך עם המזוודה?" שמעתי קול לידי. חיילת צעירה במדים אפורים. היא מיהרה כמו כולם, אבל בתוך הגל גם יכלה לעצור ולראות אותי.

"תודה שהצעת. בזכותך המזוודה שלי כבר לא כל כך כבדה," היישרתי אליה מבט וחייכתי. הלב שלי חיבק אותה באותו הרגע. וחיבק את העולם הזה שבכל זאת נותרה בו תמימות, נדיבות, ואהבה.

"אנחנו לא יודעים להעריך את הקלות עד שמגיע קושי. אנחנו לא יודעים להעריך את ההצלחה עד שמגיע כישלון," השבוע הוספתי את המשפט הזה לספר שלי.

אחרי שחוויתי על בשרי כל מה שאין בו אהבה, אחרי שטעמתי פיצול, כאב ואובדן, אני בוחרת באהבה. באחדות. בקלות.

תצטרפו אלי למסע?