דה ז’ה וו

הוא הגיע אלי לקפה אבל קיבל קקאו.

“ספר לי על החלום שלך,” ביקשתי ממנו.

“חלום?” הוא צחק. “זה לא החלום שלי, פשוט נגמר לי הכסף.”

הוא סיפר שפיתח סטראטאפ ללמד ילדים מתמטיקה. כשדיבר על המיזם העיניים שלו ברקו ואש ניצתה בהן. ובכל זאת הוא הגיע אלי מסיבה אחרת. בדיקה של שיתוף פעולה בנושא העברת סדנאות.

“כמה זמן אתה משקיע בסטארטאפ שלך?”

“אלפי שעות,” הוא אמר. “אבל עכשיו אני חייב עוד כסף ורוצה לעשות סדנאות.”

אני מכירה את זה מקרוב.

בשנת 2018 החלטתי לייצר את ממרח השוקולד הטעים ביותר בעולם. כזה עם שוקולד אמיתי, בריא באמת ובלי כל השיט והתוספים המנפחים שמוסיפים לממרחים הרגילים בשוק.

במשך שנתיים עברתי כל מכשול אפשרי.

ריגול תעשייתי, תביעות, שקרים, מניפולציות. ראיתי את הצד הכי מכוער ואפל של התעשייה. כולם אמרו לי, אנחנו לא רוצים את הממרח שלך על המדף.

צאי מפה.

אחרי שנתיים החלטתי שאם זה המחיר של לגדול אני מעדיפה להישאר קטנה. מעדיפה לוותר על התהילה ועל כאבי הראש שמגיעים איתה.

סגרתי את העסק ושברתי את היד. אולי לא רק היד נשברה אלא כל האמון שהיה לי בעולם נשבר.

כשהייתי קטנה ההורים סיפרו לי שהעולם הוא מקום טוב. אבל כל מה שראיתי זה מאבקים וקונפליקטים.

ואז בסגר הקורונה הראשון קרה משהו שלא צפיתי מראש.

בעודי עם גבס, מחטאת את הבית כנגד וירוס מסתורי ושותה קקאו, רק קקאו, כי מה עוד אפשר לעשות עם יד אחת בסוף העולם? הבנתי דבר חשוב. התודעה זה הכל.

זו לא היתה הבנה כמו אסימון קטן וחמוד שנופל. זה היה יותר כמו פצצת אטום שהחריבה לי את הבית מהיסוד ואילצה אותי לבנות בית חדש ומאוורר במקומו.

ליטרלי.

זה לא היה נוח. זה היה אפילו מעט מסוכן, כמו שפצצות יכולות להיות.

ושרדתי כדי לספר.

היום אני אשכרה מתפרנסת מלאפשר לעוד אנשים לחוות את המעבר ממימד של קושי, מאבק וקונפליקטים למימד של התרחבות, קלות ושמחה.

בלי פצצות.

אבל עם כל הכבוד לשמחה, לממרח לא רציתי לחזור.

הכל רק לא זה.

מיציתי, תודה. יש מספיק ממרחים בשוק.

האמת? שלא.

במשך השנתיים שלא ייצרתי לקוחות כעסו עלי שויתרתי. שקיבלתי את המתנה הזו ואני זורקת אותה לפח.

היו מוכנים לשלם לי כל סכום (כמעט… ) רק שאחזור לייצר.

היו לי תירוצים למכביר. כולם היו הגיוניים, לפחות בעיניי. אבל האמת היא שרעדתי מפחד. לקחת שוב את האחריות הזו לידיים שלי ולהיכנס לביצה שנקראת ייצור תעשייתי.

ביולי האחרון נכנעתי ללחצים והסכמתי.

החודש ייצרתי מאה קילו. שמונים מתוכם נמכרו עוד לפני שהממרח יצא מהמפעל.

איך זה קרה? אולי כי לא ניסיתי למכור, כי הפסקתי להתאמץ. ויתרתי על ההישרדות והתחלתי להנות.

התבוננתי על התבלינים ששקעו לתחתית הכוס, כורכום, קינמון ושיבולת שועל. ערבבתי אותם ולקחתי לגימה ארוכה.

“למה אתה עושה את מה שאתה עושה?” שאלתי אותו.

“כי אני רוצה שילדים ילמדו מתמטיקה בכיף. שיפסיקו לחשוב שמשהו בהם דפוק, שילמדו דרך משחק.” הוא בעצם סיפר את הסיפור האישי שלו, דרך התוכנה שהוא פיתח לילדים אחרים.

אתה יודע מתי הכי קשה לנו?” שאלתי אותו.

הוא לקח חתיכה משוקולד האגוזים שהיה מונח על המגש ולעס בהנאה, “מתי?”

רגע אחד לפני הפריצה הגדולה, אז אנחנו בדרך כלל מתייאשים.

כל השדים האלו שבראש שלך שאומרים לך למה בכלל יצאת לדרך, איזה לוזר אתה, בחיים לא תצליח, מכיר אותם? אז בוא אני אגיד לך משהו. אם האפליקציה הזו היא החלום שלך זה סימן שהיא החלום של עוד הרבה אנשים.

יש הרבה מנחי סדנאות בעולם. אבל רק אפליקציה אחת כמו שאתה בנית. והחלום הזה מבקש להתממש דרכך. כי רק לך יש את היכולת ואת הכאב ואת הדרייב להוציא את החלום הזה לעולם.”

הוא לגם מהקקאו.

“מה מבדיל בין לוזר לבין מיליונר, אתה יודע?”

הוא לא ענה ואני המשכתי, “רק ביכולת שלו לקום אחרי שהוא נופל. לא בתור סיסמה אלא אשכרה בחיים עצמם.

ועכשיו. אתה צריך כסף? האפליקציה שלך מוכנה? אז תזיז את עצמך ותשים את כל האנרגיה שלך בדיוק בזה. תודה לי אחר כך.”

פגישתנו הסתיימה.

כל אבן נמצאת במקום שלה, אומרים האינדיאנים. היום אני יודעת שהמכשולים שחוויתי בדרך היו השביל שעליו הייתי צריכה לפסוע. והיום אני גם יודעת לבחור אחרת. לבחור באהבה.

בתקופה היפה הזו של בין החגים, שבה אנחנו מבטיחים לעצמנו שהשנה הכל יהיה אחרת. בואו לא ניתן לשום דבר לסגור את הלב שלנו. שום דבר.

בואו נאמין באהבה. בואו נאמין שהעולם הזה טוב מיסודו והוא בעדנו.

בואו ניתן לחלומות שלנו חיים.

חג שמח.