להיות קצת יפני

-"את יודעת, מאז הקורונה הלקוחות שלי עוזרים לי לנקות בסוף הסדנה"

ערב שבת, שיחת טלפון עם אחותי, שיחות כאלו על כלום וחצי, היא בסיבוב עם הכלב, אני שוטפת כלים מסדנה.

-"רגע, הם משלמים לך? "

-"כן"

-"את מבקשת מהם לנקות?"

-"מה פתאום, זה מיוזמתם"

-"הם לא אמורים לנקות, זה תפקיד שלך"

-"זה לא עניין של תפקיד, זה הערכים, מה שאת באמת מלמדת", אחותי הגדולה גננת, ואמא, אבל תפיסת העולם שלנו שונה, "בדיוק בגלל זה את לא תגיעי לסדנה שלי", אחותי לא אוהבת את הישירות שלי אבל מעריכה אותה. בבית שלה התפקידים מאוד מוגדרים, היא האחראית בין היתר על הטיולים עם הכלב.

לפני שנתיים העולם השתנה בן לילה ואולי אני זו שהשתניתי בכלל, לא יכולתי יותר להעביר את סדנאות השוקולד הרגילות שלי. עד שהבנתי, הסדנה שלי היא בכלל סדנת חופש והשוקולד הוא אמצעי לחוות חופש. חופש זה איך אני מתבוננת על המציאות, מתוך ההבנה, שהחופש הוא בתוכי.

דווקא אז, בסדנאות החופש, התחילו הלקוחות לעזור לי לנקות בסוף הסדנה.

-"יש לך סמרטוט?" האמא שואלת אתמול, ואז ניגשת הבת, והבת השנייה, "יש לך עוד סמרטוט?" ובלי לשים לב או לתכנן במין אחדות שבטית כולנו מנקות את הרצפה משוקולד. הניקוי המשותף מהנה לא פחות מהיצירה עצמה, אולי אחד הרגעים המרגשים ביותר עבורי בסדנה. בהנחיית קבוצות מדברים על הרגע הזה של חסד, שבו לא צריך יותר את המנחה כי הקבוצה עובדת בעצמה.

אני משתפת אותם, כמה אני מתרגשת עכשיו.

-"ביפן, זה מקובל לנקות כחלק משגרת היום", אומר אביב, צעיר המשתתפים, לובש חולצת ינשוף, כמו מביא את חוכמת הינשוף למעגל, "תלמידי בית הספר משתתפים בניקיון, זה חלק מהערכים שנותנים לילדים". הוא צודק, תרבות המזרח בכלל היא תרבות יותר שבטית, כולם עוזרים ביחד. אבל לישראלי להיות קצת יפני, זה מרגש.

חוזרת לשיחה עם אחותי, עדיין נותרה לי ערמת כלים מרשימה לשטוף.

-"את יודעת", היא אומרת פתאום, "כשאני מעבירה מפגשים להורים וילדים בגן, בסוף המפגש כולם הולכים הביתה ומשאירים אותי ואת הסייעות עם כל הבלגאן, זה לא תפקיד שלנו, לנקות בסוף, בכלל תפקיד של מי זה"

-"זה לא קשור לתפקיד, אחותי, זה רק קשור לאיזה ערכים את נותנת לילדים שלך. כשיש אחדות הלב, אין תפקידים".