ביחד

"אני מצטערת, יש היום מחאה. אולי תעבירי לערב אחר?"

ביום חמישי בצהריים קיבלתי את ההודעה הזו. נותרו רק כמה שעות לפני הרצאה שהתכוונתי להעביר על כוח הריפוי של הקקאו והחיבור ללב.

"נעשה הפגנה של שוקולד," עניתי לה בהומור. "במקום מחאה תהיה לנו מחמאה."

"אני מצטערת, בעלי בכל זאת מעדיף את המחאה, אני אגיע לבד."

וכך, באותו הערב התכנסו להן שתי קבוצות בטבעון, במרחק רחובות ספורים זה מזה.

קבוצה גדולה עשתה רעש גדול, וקבוצה קטנה התחברה ללב ושלחה אור לכולם, לטובים וגם לרעים.

היא ישבה שם, ונשמה אהבה ושוקולד, ובעלה עמד שם, ונופף.

ואני דיברתי על מפתחות האושר, ולחשתי, כל אבן נמצאת במקום שלה.

אני יודעת שזה נשמע רוחניקי, מעופף ותלוש מהמציאות.

המציאות הרי כאן והיא בועטת, שותתת דמים, שולפת ציפורניים ומאיימת לטרוף את כולנו.

אז רגע, ניקח נשימה עמוקה.

יש דברים שלא נתפסים עם החושים.

למשל, שתי מסעדות סמוכות. אחת תמיד מלאה והשנייה ריקה. למה?

או למשל, שתי פגישות עסקיות באותו בית קפה, מהאחת יצאנו מותשים ומהשנייה יצאנו מלאים.

קוראים לזה אנרגיה.

זה נשמע מסובך אבל זה פשוט, כי יש רק אנרגיה אחת, אהבה.

ולכן יש או שיש אנרגיה (אהבה) או שאין אנרגיה. ממש כמו הלב כך גם אנחנו, או מתרחבים או מתכווצים.

למצב של העדר אנרגיה אנחנו קוראים פחד. וגם כעס, ספק ועוד רשימה מכובדת של רגשות לא מרימים או מרשימים.

מה קורה כשאנחנו נכנסים לחדר חשוך? מדליקים מיד את האור.

ולאן החושך נעלם?

הוא לא נעלם. כי החושך לא קיים. זה בסך הכל העדר אור.

ולכן כשמדליקים את האור, שהוא אמיתי ונצחי, כל מה שלא אמיתי מסתלק.

באותו ערב בטבעון זה לא היה בחירה אם ללכת להפגנה או לאכול שוקולד.

זה היה אם לבחור באהבה או בהעדר אהבה.

"אבל זה מאבק צודק," חלק מכם יגידו. "זו המדינה שלנו ואנחנו נילחם עבורה."

השאלה אם אפשר להילחם בחושך עם עוד חושך.

ובעיקר, אם אנחנו רוצים להילחם או רוצים לייצר שינוי.

וזה העניין.

אם אנחנו רוצים להילחם תמיד נמצא אויב. תמיד יהיה צודק או טועה.

אבל אם אנחנו רוצים לייצר שינוי אמיתי, עמוק, של ממש זה עניין אחר.

שינוי אמיתי מתחיל מבפנים החוצה.

כל ריפוי מתחיל בעובדה פשוטה, עלינו לקבל את המציאות כפי שהיא.

כל עוד אנחנו נאבקים בפער אנחנו רק מגדילים אותו.

ממש כמו במערבולת בים. כל מאבק בה יגרום לנו לטבוע.

הדרך היחידה לעבור אותה היא לצוף, להתרכך, לאפשר לה לשאת אותנו אל החוף.

נכון, זה לא הגיוני ומנוגד לטבע שלנו, אבל ככה בדיוק אנרגיה עובדת.

לקינוח, הסברתי לקבוצה שכל אחד מאיתנו הוא אנטנה.

אנטנה עצומה שיכולה לשנות את המציאות כהרף עין.

כשהאנטנה שלנו בוחרת ברגשות שהם העדר אהבה, זו המציאות שהיא יוצרת.

כשהאנטנה בוחרת באהבה ואחדות, היא יוצרת עוד מזה.

זה פשוט.

אבל את זה לא הסברתי להם.

במקום במילים אפשרתי להם לחוות את החיבור ללב.

וכך, במרחק רחובות ספורים משם ניצבו שני אוהבים.

האחד בחר לכעוס והשנייה בחרה לאהוב.

ושניהם צדקו, בדרכם.