הפרות שלימדו אותי חמלה

באחד הימים של שיא החורף, אחרי לילה מבולבל, שוב שאלתי את עצמי אם אצליח להחזיק מעמד. חששתי שהלב שלי סגור, כי לא הייתי מסוגלת להרגיש דבר.

צועדת בכרמל בגשם, לבושה בפונצ'ו הג'ונגלים הירוק שלי ומגפי גומי. לבדי בהר, רק אני והפרות.

"בבקשה, פרות", התחננתי אליהן בעיניים מלאות דמעות, "למדו אותי מה זה חמלה". הרי אם יש בעל חיים, שיודע מהי חמלה, זה פרות.

"מווווו" אדיש היה כל מה שקיבלתי מהן. המשכתי בדרכי.

שלושה שבועות לאחר מכן עם תחילת האביב, אספתי את יריב להליכה בגלעד, נחל ליד דליה. כמו תמיד היה מוטרד, מנסה להציל את העולם. לעולם לא עוצר לנוח.

"הפעם אתה הולך לתקשר עם פרות", אמרתי בנחישות.

"בטח", נענה לאתגר בשמחה.

"למה את אוכלת כל כך הרבה עשב, יא פרה. מספיק, את אוכלת יותר מדי", דיבר עם אחת מהן.

"היא בכלל לא מקשיבה לי", התלונן, "רק 0106, חברה שלה, מקשיבה", אני מתפקעת מצחוק מההומור שלו, הוא באמת דיבר איתן וידע להבחין בשוני ביניהן.

לפתע הבחנתי בפרה, שהרגע המליטה, העגל על האדמה עדיין היה עם השיליה. התקרבנו אליה.

הפרה התעלמה לחלוטין מהעגל הטרי שלה ורק אכלה בלי סוף.

"הו, הו, יש לה אוכל טעים", יריב זיהה, "שומר, חובזה ועוד עלים טובים".

"אבל איזה מין אמא זאת", התעצבנתי. המחזה היה מוזר.

ידעתי, שלידה משחררת את הורמון האהבה וההיקשרות, אוקסיטוצין, אז למה היא מתעלמת מהעגל שלה. היא בכלל לא נראתה כמו סמל החמלה, להיפך. פרה גרגרנית שרק דואגת לעצמה.

העגל היה חלש ובקושי התרומם על רגליו. הוא חיפש את הפטמה שלה אבל לא מצא ובסוף שכב על האדמה נטול כוחות, חששתי שלא ישרוד.

ברגע הבא הבנתי, האמא מחזקת קודם כל את עצמה. רק אחרי דקות ארוכות של ליחוך מענג נפנתה לעגל שלה וליקקה אותו מכל הכיוונים.

העגל המבולבל התענג על תחושת הלשון החמימה של אמא פרה, עדיין היה חלש. קיוויתי, שיהיו לו הכוחות להתרומם ולמצוא את הפטמה של הפרה האם.

באופן לא הגיוני, הפרה לא הגישה לו את הפטמה לפה, כמו שהייתי מצפה מאמא טרייה, אלא אפשרה לו למצוא אותה בעצמו. כנראה כך הטבע בורר רק את העגלים החזקים והבריאים.

הצטערתי לראות, איזה מבחן נוקשה קיבל העגל, שרק הגיח לעולם. באותה נשימה הבנתי איזה לב ענק צריך להיות לפרה האמא לאפשר גם את זה.

אם הבן שלה יחיה או ימות זה תלוי בו, בטבע שלו. היא תחמם ותזכיר, אבל עליו מוטלת המשימה לעמוד על רגליו ולמצוא את הדרך לפיטמה.

לו הייתי גדלה עם אמא פרה, האם הייתי שורדת, לא ידעתי לומר.

גידלה אותי אמא אנושית, שגוננה עלי כל החיים כי הייתי שונה. מה היה קורה לו לא היתה מתערבת? האם הייתי נכחדת כמו שחששה או לומדת למצוא את הכוחות מתוכי פנימה ?

ומה היה קורה לו הייתי אני פרה בקשר שלי מול אמא.

לא סוחבת אותה ואת המחלה שלה על הגב שלי במשך עשר שנים. במקום זה אומרת לה, זו יצירה שלך אמא. זה לא אשמתי.

ההורים שלי לימדו אותנו האחים, שאהבה זה הקרבה. האם זו אמת? תהיתי אם היום הייתי בוחרת אחרת. הרי כשאני אוהבת אותי אני אוהבת אותך לא פחות.

מהפרות למדתי, שחמלה היא קודם כל חמלה לעצמי ורק אחר כך לעולם כולו.

חיים בחמלה אמיתית מאפשרים לטבע לעשות מה שהוא יודע לעשות. בלי מניפולציה, בלי שיפוט מה טוב או רע, אלא פשוט, מה שזה, בלי להתערב.

הפרות נשאו עימן מסר עבורי, להתחיל לסמוך על כוח החיים ולאפשר.
מה שצריך לחיות יחיה, ומה שצריך למות ימות, מבלי להציל איש.

אלא שדבר אחד הוא להבין את המסר ברמת התודעה, ודבר אחר הוא ליישם אותו.
לקח זמן עד שיכולתי באמת לטפוח לפרה על השכם ולומר לה, "היי אחותי".

לקוח מ"הכל חדש"/ רונית לב