אדווה

קוראים לי אדווה ואני זקוקה לאהבה.

אל תבינו אותי לא נכון, יש לי את ההורים הכי מגניבים בעולם. הם מפנקים אותי ומוציאים עלי ים בכסף. אבל זה לא תמיד היה ככה. גדלתי בשנות האלפיים לשני הורים שהיו עסוקים מדי.

זה לא שלא הייתי חשובה, פשוט היו דברים חשובים יותר. כמו העבודה שלהם, וההורים שלהם. והאחים האחרים שלי שלקחו המון תשומת לב.

אני מהילדים האלו שאומרים שגדלנו עם סמארטפון ביד. כל הטכנולוגיה הזו קטנה עלי. אני עושה רילס וסטוריז בקליק וחצי. אני יודעת לעשות את הפוזה הנכונה שתביא לי מלא לייקים, זה מה זה קל.

גדלתי בדור שבו הכל קל. קל להתאפר, להוריד עליונית, קל להתמזמז עם בחורים ואפילו עם בחורות. כשהייתי בת חמש עשרה הרגשתי שאני יכולה לעשות כל מה שגדולים עושים. הכל היה נגיש ומיידי, אפילו כסף.

למדתי מההורים לעבוד קשה ולשים בצד. בכל יומולדת קיבלתי כסף מהדודות והיום יש לי מספיק כדי לקנות מכונית משלי ועוד יישאר לי עודף.

אבל בשום מקום לא סיפרו לי על החור הזה שיש בלב. החור הרעב שכל הזמן רוצה עוד.

לפעמים נדמה לי שזה אפילו לא אני, אלא החור שבתוכי שגורם לי לעשות פוזות למצלמה, לנפח את השפתיים. צייד הלייקים הזה.

בתוכי יש מבוגרת שתמיד בשליטה ויודעת הכל. ולידה יש ילדה מבולבלת ואפילו קצת ביישנית. ילדה ששואלת את עצמה לאן כל זה הולך? למה יורד גשם באוגוסט ולמה העולם משתגע.

ילדה שקצת נלחצת כי מבינה שלהורים שלה כבר אין את התשובות ואולי לאף אחד אין.

ובינתיים אני מעבירה את הזמן. עובדת מלא, ילדה טובה לפי הספר, פה ושם בודקת גבולות.

אבל שום דבר מזה לא סוגר לי את החור בלב. אולי זה רק מגדיל אותו.

כשגדלתי ולימדו אותי איך לחסוך כסף ואיך להיות קולית לא סיפרו לי על הבדידות. כי בדידות היא לא מגניבה ולא זוהרת ובדידות לא צוברת לייקים. אז לא מדברים עליה. כאילו יש מין חוק כזה, מה שלא מדברים עליו לא קיים, נכון?

אז בינתיים אני עושה שטויות של אחרי צבא. להורים לא ממש איכפת, הם כל כך עסוקים בחיים שלהם. הם קוראים לזה חופש. אומרים שאני כבר גדולה, אבל בעיניי הם פשוט טרודים.

לפעמים נדמה לי שאני מפחידה אותם והם לא יודעים איך להתמודד איתי אז הם מעדיפים לא לראות. כי יש מין חוק כזה, מה שלא רואים אותו לא קיים, נכון?

אז קוראים לי אדווה ואני זקוקה לאהבה. כי רק אהבה תסגור את החור שבלב שלי. לא לייקים ולא עוד באנג'י או טיסה בכדור פורח.

אני יודעת שאמא שלי אוהבת אותי אבל כשהייתי קטנה לא היה לי מספיק מהאהבה הזו. זרעי האהבה האלו שלה היו צריכים לנבוט אצלי לאהבה עצמית, אבל אז בתחילת שנות האלפיים היתה בדיוק שנת בצורת.

ואני רוצה לספר לך אמא, שלמרות שהכל קל לי בחיים ואני מלכת הלייקים, אני צריכה את האהבה הזו שלך.

ואולי הכי קל יהיה לי לקבל אותה כשאת תלמדי אמא, קודם כל, פשוט לאהוב את עצמך.

כשאת מלמדת אותי שעבודה באה לפני הכל אני לומדת לקדש את העבודה אפילו יותר ממני.

כשאת מלמדת אותי שצריך לעבוד קשה בשביל כסף, שיש לזה מחירים אני מאמינה לך, אמא.
כשאת לא רואה אותי כי את תמיד עסוקה או באמצע משהו אני לומדת גם להתעלם מהרגשות של עצמי, להשטיח אותם.

לפעמים אני לומדת לייצר דרמות כדי שתעצרי ותבחיני בי.

אני רוצה שתשאלי אותי מה שלומך ותתכווני לזה. שתפסיקי לבקר אותי על כל דבר כאילו אני איזו טעות. ככה אני לומדת שאני אף פעם לא בסדר.

אני רוצה שתקחי יום חופש לבלות איתי כשטוב ושמח לנו ולא רק כשרע ואת דואגת לי.

פעם אחת אני רוצה להיות יותר חשובה מהכל. יותר מהעבודה שלך, יותר מהטלפון. יותר מהאחים שלי. בלי להרגיש שנגמרה לך סוללת הסבלנות, או שאת מרגישה איזו אשמה. להיפך, שאת לא רוצה שייגמר לנו.

כל כך בא לי שנצחק ביחד. שנרקוד. שנשיר ונעשה פרצופים. שנהיה רק שתינו. אפילו אם זה לקצת זמן זה יעשה לי כל כך טוב.

אמא. כשאת אוהבת אותי רק כמו שאת יודעת לאהוב, אני לומדת שאהבה זו פשרה. אני רוצה שפעם אחת תשאלי אותי איך אני רוצה שתאהבי אותי? מה זו אהבה בשבילי?

אמא שלי, בשבילי את כל העולם. בשבילך אני חלק מהעולם.

תני לי להיות כל העולם שלך אמא, רק פעם אחת.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

לחיות בחופש

גשם

הרגשתי כמו כלב רחוב עזוב, זרוקה בגשם סוחף ברחוב בלי שם בבנגלור. בלי מטריה, עם שמלה דקיקה ושקית

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"להבות תאומות המסע לאחד"