הבית החדש

פרק מתוך “הכל חדש”/ רונית לב.

המוח היה ריק והימים עברו מהר. כמו שעון מתקתק שמתקדם בקצב משלו, מבלי להתחשב בדעתי, חוזה הדירה בהוד השרון הגיע לסיומו.

לא היתה לי שום תשוקה להישאר, לעזוב או בכלל לזוז.

“תזמני לך את הבית שאת רוצה,” הציע אחד החברים.

“אני לא בעניין של זימונים,” עניתי לו בקרירות. זכרתי את מה שאמר לי הדרקון על זימונים, עוד שליטה במסווה של רוחניות. רציתי פראיות, אובדן שליטה, ריקוד עם הלא נודע.

כך או כך השליטה כבר אבדה.

“אז לפחות תכתבי על נייר מה חשוב לך שיהיה בבית החדש”.

זה היה רעיון כל כך גרוע שהסכמתי לו.

לקחתי נייר והשתעשעתי עם עצמי, מה הדברים הכי לא הגיוניים שבא לי בבית החדש? רציתי קיר שלם שיהיה חלון לנוף עוצר נשימה. רציתי סטודיו מהמם שאוכל לרקוד בו. היה לי חשוב להיות קרובה לטבע. כל הפאר הזה היה כמובן צריך להתאים לתקציב בסיסי שהרי היינו באמצע הקורונה והעולם נעצר.

היה ברור שהחלום שלי הוא בלתי אפשרי. מעכתי את הפתק לכדור וזרקתי לפח. לא היה לי איכפת אפילו מזה.

החיים בעולם החדש היו נטולי רצון. אפשרתי לדרך לקחת אותי. איט דאזנט מטר.

כדי להעביר את הזמן ולהרגיש שבכל זאת אני עושה משהו, ראיתי מגוון דירות באזור חיפה וטבעון. בחום של אוגוסט היה זה מסע מעייף מאין כמוהו.

אל הדירה האחרונה הגעתי מיואשת. שבועיים לפני הפינוי המיועד של הדירה בהוד השרון הרגשתי כבדה כמו היפופוטם. הגעתי לראות בית בלב הכפר דלית אל כרמל. בעל הדירה היה פנסיונר חביב, לבוש בבגדים מסורתיים של דרוזים דתיים, חולצה ומכנס שחורים וכובע סרוג בצבע לבן.

הקורונה השתוללה בכל פינה, והוא לא פחד ממנה. כיבד אותנו בתה ופיצוחים, לא חבש מסיכה, מבחינתו הכל היה כרגיל.

חיבבתי אותו מיד.

בבוקר למחרת הוא התקשר אלי, “מה עם הדירה?”

“הא… אני לא יודעת. אין שם ארון,” גמגמתי במבוכה, לא רציתי לפגוע בו. מה לי ולכפר דרוזי? “אני לא יכולה לגור בבית בלי ארון.”

“באיזה צבע תרצי את הארון החדש שלך?” הוא התקשר אלי כעבור עשרים דקות מחנות רהיטים בכפר. היכולת לתת בי אמון מבלי שאפילו חתמנו חוזה נגעה לליבי.

“ארון לבן,” השתעשעתי איתו. מה באמת הסיכוי שאעבור לגור שם?

אלא שברגע שניתקתי את השיחה קיבלתי הודעת סמס שחייבה אותי להיכנס לבידוד לשבועיים, שבסיומם היה עלי לפנות את הדירה בהוד השרון.

מבלי להבין בדיוק איך כל זה קרה, מצאתי את עצמי עוברת דירה, בדיוק יומיים לפני תחילת הסגר השני.

הבית בדלית אל כרמל היה בית ערבי ישן ומרווח בגודל מאה ושלושים מטר. התקרה היתה גבוהה כמו של ארמון. אחרי שנים של מגורים בדירות מחולקות קטנטנות וצפופות פתאום היה לי בית משלי. קיר זכוכית עצום צפה להרי הכרמל ולנוף עוצר נשימה, כמו כפר קטן בגואטמלה. אור הזריחה מילא את הבית מדי בוקר.

החיבור של הדרוזים לאדמה הזכיר לי את האינדיאנים שפגשתי בקוסטה ריקה. הדרוזים כאילו נולדים כשהם רכובים על מלגזה או אוחזים מברשת צבע ביד. הכל בשבילם פשוט. הם בונים בתים במו ידיהם, רהיטים, לחמים. הכל מהכל. והם גאים על כך. אפילו המנקה של הכפר גאה במקצוע שלה ועובדת מתוך תחושה של שליחות.

הבית עצמו היה מוזנח ומלוכלך. ניכר שבמשך חודשים ארוכים איש לא גר בו. כעבור חודשיים עם בוא החורף החלטתי להתקין פרקט בחלל העצום של המטבח. כך נולד לי סטודיו ריק. יכולתי להכין שוקולד ולרקוד.

בלי לשים לב בית החלומות שלי נוצר מעצמו, נוף להרים וסטודיו לרקוד בו, מושלם לתקציב שלי ובלי שום מאמץ.

בדליה למדתי את סודות האדמה. הזיתים שקטפנו אחרי הגשם הראשון הפכו לשמן זית. בחורף הכנתי מירלי, משקה תבלינים חריף על בסיס קינמון, ג’ינג’ר וחולנג’אן. גלגלתי עלי גפן באביב, דיברתי ערבית בניב המקומי וטיפסתי יחפה על ההר בסמוך למנזר המוחרקה. הפשטות בה חיים הדרוזים והחיבור לאדמה מלאו את ליבי. עם כל יום גיליתי את עצמי מעט יותר. התאהבתי במי שהפכתי להיות.

 

 

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"