להיות שוקולד

זה היה כמו שוקולד מעט ראסטי ובטח לא מטומפרר. דמיינתי את השוקולד שלי קצת אחרת.

בשחר אותו בוקר קמתי בבהלה מרעש אדיר. חתולה מקומית ניסתה להתגנב לקערה של דורה. הנמרה הקטנה שלי שמרה על המבצר שלנו, לא אפשרה לגורם הזר לחדור, במחיר ניפוץ האגרטל האהוב עלי.

את האגרטל הביאה לי אחותי שנתיים קודם לכן, אחותי אלופה בלדעת מה אישה רוצה.

ומה בסך הכל אישה רוצה ? שיאמרו לה שהיא יפה, מוכשרת, ובחרה נכון. את הקולות האחרים הרי אנחנו מכירות מצוין. ואם אפשר שכל זה יהיה מלווה ברקפות יפהפיות. עובדה ידועה היא, שרקפות ורודות מאחות לב שבור.

אחותי יודעת.

הלכו הרקפות, הלב הבשיל והתאחה והאגרטל נשאר, מחפש עציץ שימלא אותו.

שתילים באו והלכו, אף אחד לא הצליח למלא את מקומן של הרקפות, ואז גם התנפץ לו האגרטל היפה שכה אהבתי.

באותו בוקר הרציתי בזום על כוחות הריפוי של הקקאו.  להיות שוקולד, קראתי להרצאה.
ודווקא השוקולד של אותו בוקר היה מריר ומעט מטושטש ועדיין אוסף את עצמו, מנסה להבין.

היתה זו כנראה ההרצאה הגרועה שהעברתי. שברי האגרטל סביבי, המחשב לא עלה, דיברתי לתוך הנייד. תחושת הזמן נעלמה, נעלמתי גם אני. הגעתי על הדקה נוטפת מים מהמקלחת. חצי התנגבתי, לא התאפרתי ולא התגנדרתי.

קולות בראש זרקו עלי כל מני דברים, לא פרחים וגם לא קונפטי. ממש כמו דורה לא אפשרתי להם להתגנב לתוכי. שמעתי אותם ולא הזדהיתי איתם.

בלי להבין איך, הכל היה מדויק. ידעתי את הזמן בלי שעון. המילים פשוט עברו דרכי. בתוך הכאוס הייתי רגועה. דיברתי על משקפיים וראייה, על להכיר בכאב כדי לאפשר לו ללכת.

בסוף ההרצאה כמו תמיד שאלתי את הנוכחים, שאלות למישהו?

דום שתיקה. איש לא ענה.

ולכן מה הופתעתי שבסוף ההרצאה אנשים רכשו מהחנות שלי, הצטרפו לקבוצה שלי ואפילו קבעו איתי טיפול. "אני סומך עליך," כתב לי אחד מהם אחרי ההרצאה.

מהההה ???

והאמת. פשוט הייתי אני. אמיתית ובלי מניירות. דיברתי מהלב. וזה הכי להיות שוקולד. יוצא מהלב ונכנס ללב.

ועבור הנשים היפות שקוראות את הפוסט, אוסיף. אם אין בנמצא לאישה קול כזה מרומם בשלוף, כמו כרטיס אשראי או חבר טלפוני לפחות, עליה למצוא אותו מבפנים. ואם עדיין אינו נמצא אזי יהא עליה להמציא אותו.

סטוריטלינג בנות, זה קודם כל לספר לעצמנו את הסיפורים שירימו לנו.

מה הסיפור שלך?

 

  • הטקסט מכוון לנשים וגם לגברים, כי לכולנו מגיע להיות שוקולד 🙂
הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

לחיות בחופש

גשם

הרגשתי כמו כלב רחוב עזוב, זרוקה בגשם סוחף ברחוב בלי שם בבנגלור. בלי מטריה, עם שמלה דקיקה ושקית

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"להבות תאומות המסע לאחד"