שובו של הדרקון, מרץ 2020

פרק מתוך "הכל חדש"/ רונית לב.

"שלום יקירה, ברוכה הבאה לטיסה שלנו!" זיהיתי את הקול. היה זה הדרקון שפגשתי שלושה חודשים לפני כן בקוסטה ריקה.

"אתה!"

הדרקון קידם את פני במשב רוח לוהט ומהיר, מעמיד פני דיילת חסודה. "הרשי לי להציג לך משהו".

"איך אתה מעז, תחזיר אותי מיד, אתה שומע!" הייתי מבוהלת. לא ציפיתי שדבר כזה יקרה מקצת קקאו ומדיטציה.

אוקיי, אולי לא קצת. ממש לא קצת.

ככל שנאבקתי, הדרקון נשא אותי גבוה יותר ויותר.

"ברשותך, נעשה סיבוב קטן", אלא שהוא לא באמת ביקש רשות.

הרגשתי כאילו בלוטת האצטרובל שלי עולה בלהבות, בלי שום אפשרות לשלוט עליה או על הגוף שלי. הייתי אחוזת אימה בעוד ישות מבעיתה משתלטת עלי .

בעודי שוכבת על הספה בסלון, נפלתי בשבי של דרקון, שניסה להשתלט על התודעה שלי. הלכתי לאיבוד ולא ידעתי אם אי פעם אחזור הביתה, או מה עלי לעשות כדי לחזור לגוף.

היינו עדיין בטווח שלושה עשר הימים, שג'ון הזהיר אותנו לגביהם.

דווקא הפעם הקפדתי למלא אחרי ההוראות של ג'ון. לא יצאתי מהבית והייתי במדיטציה ובחיבור ללב. לא הבנתי איפה טעיתי בדרך. כל תחושות הגוף נעלמו בבת אחת. עייפות, כאב, רעב, צמא. כמו הפך הגוף כולו חסר משקל, מרחף בחלל. כל מחשבה על מזון או משקה היתה דוחה ובלתי מתקבלת על הדעת.

לא יכולתי לעשות יותר מה שאני אוהבת, לשתות קקאו, להתחבר ללב או לרקוד עם נימפות. הקסם שלי נעלם באחת ואיתו גם הכוח שלי.

ואולי הנורא מכל, הייתי לגמרי לבד, בלי יכולת להסביר לאיש מה עובר עלי.

ג'ון עצמו היה מנותק בג'ונגל, והעולם כולו התעסק באיזה וירוס דמיוני ובתכשירי חיטוי.  להיחטף על ידי דרקון לא היה מאורע שאיש יכול היה לחזותו מראש או אפילו סתם להתרגש ממנו.

חטופה ומבוהלת, טסנו מעל לשכבת העננים בתוך ערפל סמיך. מפעם לפעם נחשפה שכבה דקיקה בינות לעננים, דרכה יכולתי לראות נוף, שהיה מוכר.

"מצליחה לזהות?" שאל הדרקון. היו שם בניינים וגורדי שחקים, ערים וקניונים.

זיהיתי הכל.

"המוח שלי!" פרצה מתוכי קריאה נדהמת. לא רציתי לדבר עם החוטף שלי, אבל הקריאה פשוט נפלטה. כל בניין, כל חדר בעיר שגלשנו מעליה, נשא בתוכו ידע, שהיה שלי.

בעצם ידעתי הכל.

הכרתי היטב את כל המילים של שיר סתמי, ששמעתי רק פעם אחת לפני שלושים שנה. זכרתי המנונים מהצופים עד הפרט הכי שולי כולל מי כתב אותם. זיהיתי היטב פרצופים שפגשתי רק לרגע.

הכי מגניב, שידעתי גם מה שלא ידעתי שאני יודעת. היתה זו ספריה אינסופית עם ידע עצום, ושום דבר בה לא הלך לאיבוד. כל הידע, שאי פעם נקלט בחושים שלי נשאר לי מקודד במוח.

היתה זו תובנה מפתיעה עבורי. אני, שכל החיים רק רציתי ללמוד, לרכוש עוד תעודה. אחזתי תאווה לידע, שלא ידעה סיפוק.

רכובה על גב הדרקון, הרגשתי כמו אדם שמשוכנע שהוא רעב, בעודו יושב על מקרר עמוס ומלא כל טוב. לא האמנתי שכל אוצרות הידע העצום הזה היו תמיד שלי.

הייתי קבצנית.

דשדשתי בשלולית כל חיי, בעודי משוכנעת שאני צוללת באוקיינוס.

החוויה של הצלילה לתוך המוח שלי, הראתה לי עד כמה התפיסה האנושית מוגבלת. לו היינו מנצלים את הפוטנציאל האמיתי של התודעה שלנו, היינו הופכים לאלים.

"נו, את אוהבת את הטיול שלנו?" שאל הדרקון, מרוצה מעצמו.

"יופי, עכשיו תחזיר אותי הביתה". היה קצת מוזר להיות בסלון שלי ולדבר עם דרקון, שהפך בבת אחת בעל הבית.

"כל החיים למדת, הלכת בדרך הרוחנית. למה שלא תבדקי במוח שלך מה הדרך הביתה?"

אלא ששום דבר, מהידע העצום שהיה לי במוח, לא יכול היה להחזיר הביתה. לא מנטרות, לא תפילות ולא כל הטקסים, שהכרתי היטב. הדרקון הכיר אותי מהר יותר וטוב יותר ממני. שום דבר מכל הידע שלי, שלקחתי ברצינות, לא עשה עליו רושם.

היה עלי למצוא פתרון, שלא הגיע מתוך המוח שלי.

"אני לא יודעת, שום דבר לא מופיע בכל הספרים או הידע שצברתי". סרקתי את כל הספריות בקפידה וביסודיות. ראיתי כל מה שנמצא באמת במוח שלי. לא היה נעים להודות, אבל הכל נראה לי פתאום כמו גבב של שטויות.

"אם כך, נמשיך בטיול שלנו", פסק הדרקון.

"אני לא יכולה לטייל איתך. אני צריכה לחזור לגוף, לאכול, לישון, כבר מאוחר".

"כמה חבל, יקירה". לא היתה לו שום כוונה לשחרר אותי. השעשוע שלו רק התחיל.

"את מבינה, הכל מתחיל בצומת קטן ובלתי מורגש, שבו אנחנו בוחרים, פחד או אהבה", הוא מתח את הכנפיים שלו ונראה לרגע עצום. "רק אהבה תחזיר אותך הביתה, רונית".

"איך בדיוק זה הולך לקרות?"

"בלילה הקרוב נקיים דו קרב בין פחד לאהבה. אם תצליחי לבחור במשך כל הדו קרב באהבה, תנצחי ותקבלי תשעה מפתחות לחיי חופש".

עוד לפני שהספקתי לענות לו צלצול הטלפון קטע את השיחה שלנו.

המשך, בספר עצמו 🐉

פסל הדרקון שבתמונה צולם בדמנהור, איטליה.