סטנדאפ חתולים

היא הסתכלה עלי במבט של בואי נגמור עם זה, טוב? הכרתי את המבט הזה היטב.

“אני לא מבינה אותך. וזה בכלל לא מצחיק אותי”, היא נראתה חסרת סבלנות, כמו רופא שמאבחן מחלה פתולוגית חשוכת מרפא ומחכה כבר לקליינט הבא.

שבוע לפני כן החלטתי שאני הולכת לשלב סטנדאפ על חתולים בהרצאה שלי על חוכמת הלב האינדיאנית. אותי זה הצחיק, טוב?! אחרי שלמדתי את הקטע בעל פה חיפשתי קהל להתאמן עליו.

אחותי הגדולה.

שיחת וידאו הכניסה אותי לסלון החמים שלה. אבל הפנים שלה היו רציניות וחתומות.

הכרתי את המבט שלה מצוין . כשהייתי קטנה ניסיתי להצחיק את האחים הגדולים שלי כל הזמן. בערך בגיל שש סיפרתי להם בדיחות. הם היו עוצרים לרגע את העיסוקים שלהם, אחי הגדול בן שש עשרה והצעירה בת שתים עשרה, מעיפים עלי מבט של, מה ניסית להגיד כאן בדיוק? וממשיכים הלאה.

המבט הזה לא השתנה הרבה, רק שאחרי ארבעים שנה התווספו לו משקפי ראייה ועיניים שמתאמצות לראות אותי מבעד למסך הקטן.

אצלנו בבית הבנים הם המצחיקים. אבא היה בדחן, אחי הגדול סטנדאפיסט ברמת הפיפי והצעיר גם יודע להצחיק היטב כשהוא רוצה. איכשהו יצא שהנשים הן בעיקר הצוחקות, המגיבות. מעמד המצחיקן הוא מעמד מיוחס, לא לכל אחת.

“את מצחיקה רק כשאת ספונטנית, אחותי. זה לא נכון לשנן בדיחות. אל תנסי בכוח כי זה לא עובד. וחוצמזה מי שאין לו חתול לא יבין אותך”, קיבלתי רשימת טיעונים מפורטת. “למי בכלל יש חתול? חתול זו חיה לא מעניינת”. היא יישרה את החולצה והתחילה לספר לי בדיחות על הכלב שלה, שלא הצחיקו אותי בכלל.

נותרתי שבורה.

התאמנתי על הקטע כמה ימים ובאמת שהוא הצחיק אותי. בעיניי הוא היה מעולה והעביר היטב את הרעיון שרציתי להעביר בהרצאה.

“תדברי על האינדיאנים, זה מה שמעניין. עזבי אותך מחתולים”, היא סיכמה.

יצאתי מבולבלת. אז עשיתי את מה שאני מלמדת לעשות בהרצאה, שאלתי את הלב. הלב מיד אמר, בטח! סטנדאפ חתולים זה גדול.

בתחילת ההרצאה שאלתי את האנשים, “למי יש חתול?” שלושה מתוך עשרה הרימו את היד. אולי אחותי צודקת? חשש התגנב לליבי.

“ולמי יש כלב?” בדקתי. חצי קבוצה הרימה.

חתול זו חיה לא מעניינת, שמעתי את הקול שלה מהדהד בתוכי. ניסיתי להיזכר בקטע ששיננתי. בלאק אאוט מוחלט. לא זוכרת כלום.

אבל אז פתאום לא יודעת איך זה התחיל להתגלגל לי מהפה. מילים ברורות, בטוחות בעצמן, עוצרות במקומות הנכונים ומסתכלות בזווית של העין על הקהל.

והם התפוצצו מצחוק. כולם. במיוחד זו שהיא אלרגית לחתולים ונצמדה כל ההרצאה לחלון. הם ניסו להעמיד פנים שהם רציניים, כי בכל זאת לא הכרזתי באופן רשמי שעברנו למימד של סטנדאפ, אבל החיוכים היו רחבים, העיניים היו מכווצות מצחוק והאווירה הפכה פתאום קלילה ונעימה. הם רצו עוד.

שמעתי את אחותי, אבל הקשבתי לעצמי.

ההצלחה של הסטנדאפ היתה הניצחון הקטן. הניצחון הגדול היה שלא ויתרתי, שהסכמתי לקפוץ למים. באומץ. ושרדתי כדי לספר.

“אחותי, הסטנדאפ היה קורע מצחוק”, בישרתי לה כעבור יומיים.

“נו, את רואה, אמרתי לך לא להקשיב לי”, שמעתי את החיוך הרחב מהעבר השני.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"