ועכשיו תשאגי

מתוך "הכל חדש"/ רונית לב (לפרק הקודם)

כיוון התעופה של הדרקון השתנה פתאום, קוטע את הרהוריי.

הרוח היתה קרירה, והיה עלי להחזיק אותו חזק כדי לא ליפול. הוא נשא אותי לתוך מרחבים שנדמו לי אינסופיים, עד שלבסוף נעצרנו מול מסך עצום בצבע לבן.

"מה זה?" על המסך הלבן ראיתי את החיים שלי מוקרנים. לא מזהירים אבל סבירים.

היה שם מאבק, כאב וסבל. עבודה קשה, כישלונות, בדידות. זה היה נראה כמו חלק מעסקת החבילה שקרויה חיים, לא ציפיתי ליותר מזה.

"קחי", הדרקון הרכיב על עיניי משקפיים מיוחדים. "ההצגה הכי טובה בעיר מתחילה", הוא גיחך.

דרך משקפי הדרקון, יכולתי לראות את החיים שלי אחרת.

ראיתי את התפקיד המצומצם שלקחתי על עצמי כל השנים. את כל הפעמים שרציתי לדבר ושתקתי. כל הפעמים שבלעתי את המילים כדי לא לפגוע באף אחד או לריב. כל אותן הפעמים שוויתרתי מראש, כי חשבתי ששוב לא יבינו אותי. עם המשקפיים שהוא שם עלי פתאום ראיתי כמה סבל היה שם, ובעיקר כמה הסכמתי לסבל הזה כל חיי.

מוכנה לקבל פירורים של אהבה, שאריות של אחרים, מסתפקת בללכת זהיר וקטן, העיקר שיחבבו אותי. בצד כל זה עומדת מבוישת עוגת הקצפת האדירה, שהיתה אמורה להיות החיים שלי, במלוא עוצמתם והדרם, מפתה, עסיסית, נחשקת. אלא שלא ידעתי להתענג עליה. לא חשתי עצמי ראויה לכל הטוב הזה.

"ועכשיו, תשאגי", הוא אמר ובלי להמתין פער את פיו. הקשקשים שלו התנפחו, מגדילים את ממדיו העצומים אפילו יותר. השריון האדום שלו הפך עמוק ולוהט ואז פרץ אדיר של לבה בקעה מתוך לועו.

רכובה על גבו של דרקון שיורה אש, חשתי לרגע עוצמתית. ביחד איתו מבלי להבין מה אני עושה, שאגתי כמו שלא שאגתי מעודי. בפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לזעום באמת, על הדפוס המוכר לרצות, להיות הקטנה והנחמדה, לומר את התשובות הנכונות, רק לא להפריע, לא לקחת מקום.

השאגה שלי החריבה פלנטות ויצרה פלנטות חדשות.

בלי שום הסבר או הגיון, הייתי אחת עם האש הכתומה, הפראית. שואגת, מנפצת, שורפת בזעם את הילדה הטובה, הצייתנית והמאופקת, שחייתה בתוכי ושהכרתי היטב.

"מה אתה עושה", התעשתי. זרקתי את המשקפיים מעליי בבת אחת, נבהלת ממי שהפכתי להיות.

"אני רק מראה לך את השקרים, הזיופים והבולשיט שמנהלים את החיים שלך".

"לא ביקשתי ממך כלום", נמלאתי אימה.

הדרך הביתה מעולם לא נראתה לי רחוקה יותר מאשר ברגע ההוא.

(לפרק הקודם: https://ronitlev.co.il/dragonishere/)

איור: רונית לב.