להיות חשובה

איפה החתולה לעזאזל?

הבוקר התחיל עם אורחת לשיעור יוגה שנכנסה לתוך הבלגאן של הבוקר שלי. מפעל ביתי לשוקולד שגם מתרגלים בו. נשמנו והתמתחנו כשמסביבנו ערימות של ורדים, לבנדר, מקלות קינמון ועוד איזה ערימת כביסה מבולבלת שהבטיחו לה חורף בינואר.

“אני מתנצלת על הבלגאן”, חייכתי אליה וחשבתי בלב שמזל שהיא לא הודיעה. למי יש כוח לסדר עכשיו את הבית.

“להיפך, אני אוהבת שזה ככה, טבעי”.

בסוף השיעור היא התחילה לרדת במדרגות ופתאום הסתובבה וזרקה לי, “הבית שלך, הוא מלא חיים וצבעים. הוא מלא שמחה”.

“כן, את יודעת, זה על לבחור בחיים”.

זה לא שמגיע אליך מלצר ושואל אותך, “מה תבחרי היום?” ואת מעיינת בתפריט ולאחר התלבטות קלה עונה לו, “היום אני אבחר בחיים כי המנה הקודמת עשתה לי קצת נפיחות בבטן”.

לבחור בחיים זו פעולה אקטיבית לגמרי. זה להודיע ליקום, אני פה. ואני בוחרת היום בחיים שלי במלואם. זה לתפוס אותם בשתי ידיים.

זה על לגלוש על הגל של ההזדמנויות, של כל הדברים הנהדרים שקורים סביבנו תמיד, בכל רגע נתון.

להבין שכל יום הוא חד פעמי ונצחי גם יחד. אז איך אני רוצה להעביר אותו?

יש דברים שאינם בידיים שלי. הרוב. אבל איך אני תופסת את היום ומה אני עושה עם הקלפים שחילקו לי, זה בידיים שלי. וזה אולי הדבר היחיד שבשליטתי. לבחור בחיים כך או כך, עם הכל.

אבל זו כבר תאוריה שלמה ואני נפרדת ממנה לשלום. שלושה ימים עמוסים לפניי וכבר תכף צוהריים.

איפה לעזאזל החתולה?

היא נעלמה. עוד לא אכלה מהבוקר.

אתמול חגגנו שנה למיסוד היחסים ביננו, היום שבו דורה נכנסה לחיי ושינתה אותם מהקצה לקצה.

הכנתי לה עוגת קצפת מדגים, בתקווה שהיא תחדש את החוזה לשנה נוספת לפחות.

אבל איפה היא עכשיו? אני מתחילה קצת לדאוג.

אני יוצאת החוצה וקוראת בשמה, בכל השמות שלה, גם הסודיים ביותר. והנה אני שומעת קרקור חתולי. הגברת מצאה נקודה מושלמת בין שני עצי הזית ושם היא מתחרדנת לה, מבסוטה, עפה על החיים.

עם כזו שמש מי צריך אוכל?

האמת שהיא צודקת. אם יש משהו אחד שלמדתי בשנה האחרונה, החתול תמיד צודק.

לכי לחתולה, למדי את דרכיה וחכמה.

זה נכון שפניי לקראת שלושה ימים עמוסים אבל אני מוצאת את עצמי הופכת חתולה. חולצת כפכפים ומתענגת על האדמה הפשוטה.

כשהשמש עטפה אותי בחיבוק אוהב הבנתי ששום דבר בעצם לא חשוב. ממש שום דבר.

גדלתי לשני הורים שעשו דברים חשובים. הם הצילו חיים בבית החולים.

אני זוכרת את ארוחת השבת ההיא, שאבא סיפר על האיש שהוא לא הצליח להציל. איך הוא ראה אותו הופך כחול על המיטה בחדר. אבא מיעט לשתף אותנו בסיפורי בית החולים. אני זוכרת את הכאב המאופק במילים שלו. גברים לא בוכים.

למזלי ולשמחתי כל הדברים החשובים שאני עושה, שום דבר מהם הוא לא באמת חשוב. אני לא מצילה חיים. שום דבר לא חיים ומוות. כולה שוקולד.

הסתכלתי על ערימת הכביסה ואמרתי לה, “אני עוד אחזור. מבטיחה”.

עובדה מעניינת על ערימות של כלים וכביסה. הן יודעות לחכות. הן לא מגדלות רגליים ולא מצמיחות כנפיים. הם נשארות בדיוק באותו מקום שעזבת אותן.

זרקתי בננות ותמרים לתיק עם בקבוק מים במקום ארוחת צוהריים וירדתי לים.

הכל יחכה חוץ מהשמש. היא לא תחכה.

זה על לבחור בחיים.

וזה העניין.

גם האדם הכי עסוק בעולם יכול למצוא חלון וללכת לים.

אז נכון, מוותרים על משהו. מקפלים כביסה בערב. מדלגים על ארוחה. הרי זה מה שהיינו עושים כשהיינו צעירים. כשהייתי בת עשרים לא דאגתי כל הזמן אם אהיה רעבה או שבעה, איפה אשן ואם יהיה לי קר או חם. פשוט ידעתי שיהיה בסדר. לא חשוב מה, יהיה בסדר.

תמיד אפשר להיות קצת צעירים, קצת חתולים.

לך אל החתולה חרוץ. למד דרכיה וחכם.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"