אושר בתוך גוף

היא פגשה אותי בחניה בגופייה צמודה בצבע אינדיגו שהבהירה שהיא, ממש כמוני, בלי חזייה. היא נראתה לי יפה כמו אלת פריון, שלמה עם גופה.
"הוא לא יודע מזה," היא לחשה בעודה נושאת את הצידנית שלי, "זו הפתעה."

שבוע לפני כן רוני ביקשה שאעביר את הסדנה אצלם בצימר.
אני לא עושה דברים כאלו, בטח לא בצימר שנמצא אי שם בסוף העולם ימינה.
"היינו שם בירח הדבש שלנו. ועכשיו אנחנו סוגרים עשור וחוזרים לשם."

לב השוקולד שלי נמס. הסכמתי.

לאחרונה אני בודקת מחדש את הגבולות שלי מתוך הקשבה לגוף וללב. נוצרת מתוכי פעימה מחודשת של התרחבות וסינכרון עם כל מה שיש.
וזה מדליק.
מפעם לפעם אני סומכת על עצמי יותר. החוק היחיד הוא הרגע הזה, הקשבה פשוטה.

בבוקר הסדנה הבנתי שזה היה רעיון גרוע.
כל כך הרבה פרטים קטנים לזכור לקחת, כבר יותר קל להטיס מטוס.
מה עבר לי בראש כשאמרתי כן ? ובטח גם אשכח שם משהו, תמיד אני שוכחת, ואז מה.
יצאתי מהבית עשר דקות מאוחר ממה שתכננתי וזה עלה לי בארבעים דקות של פקק.
שיט.
לקחתי נשימה עמוקה וקיוויתי שהם ייהנו לפחות בזמן הזה מהבריכה.

את הסדנה הזוגית שלי בניתי לפני חמש עשרה שנה. בימים שהשוקולד שלי עוד היה די ניסיוני ומי בכלל שמע על שוקולד בלי סוכר ועוד טבעוני? הדרך היחידה להסיח את תשומת הלב היתה דרך מגע וכמה שיותר אוקסיטוצין.
עם הזמן השוקולד השתפר והסדנה העמיקה. מדביקה זוגות מחדש דרך שוקולד, קלילות ושמחה.

דיברנו על העולם החדש ועל חוקים חדשים.
"הבן שלי נסע לניו אורלינס לזוגיות עם אישה שמבקשת שיתייחסו אליה כמו לגבר. כלומר, מבקש. הוא נשי לגמרי אבל קוראים לו צ'ארלס."

בתוך הנזילות של מסגרות שמתפרקות חזרתי לדברים שלא משתנים.
"תגיד", אני פונה לבעל. "איך רוני אוהבת את הקפה שלה, אתה יודע ?"
"אהה, בטח. חזק. בלי סוכר, מעט חלב."
"ואיך רוני אוהבת שנוגעים בה ?" המשכתי בעודם ממיסים חמאת קקאו בין אצבעותיהם.
הוא היה מעט נבוך. "באמת אף פעם לא שאלתי אותך את זה." הוא הסתכל עליה. "אז, איך ? תגלי לי."

למדנו להקשיב לפעימות הלב ולקבל ממנו את התשובות.
הצימר הפך מקדש ואני הפכתי כוהנת של קקאו. מאפשרת להם למצוא את הפעימה המשותפת שלהם ברגע הזה. מקצב שעושה מקום שווה לאנרגיה הזכרית לצד האנרגיה הנקבית.

בקבוק דבש שהביאו מאפריקה נח בין הפירות. דבש אורגני מגידול מקומי.

"תטעמי", הם ביקשו. עצמתי את העיניים ושמתי נגיעה על האצבע. הרגשתי צמרמורת של עונג וניחוח של פרחים. הטעם היה שמיימי.

"זה מזכיר לי את קוסטה ריקה," עניתי בקצרה כדי לא לקחת מזמן הסדנה, "אני אוהבת דבש."

עד הקורונה נהגתי לטייל בארצות הקקאו שלוש פעמים בשנה. בכל מקום שאליו הגעתי קודם כל ביקשתי לטעום את הדבש המקומי. היה לי בבית אוסף מרשים. דבש מהאמזונס, קולומביה, אפילו מציריך. כיום אני משתרשת, מתחברת לאדמה, ממעטת לטייל. דבש הקצה שלי הוא מעוספיא, ואם אני רוצה להרגיש דיוטי אני קופצת לחנות הממתקים הענקית בדלית אל כרמל.

התקרבנו לסוף הסדנה.

"אושר אפשר לחוות רק בתוך גוף," היא צוטטה את קרלוס קסטנדה, בעודה מעורסלת בחיק בן זוגה, עיניה עצומות ברכות. תותים, אוכמניות ודובדבנים טבלו בפונדו שוקולד.
יצאתי משם והשארתי אותם במקדש הקקאו לנוח בתוך אהבתם. להתמזג לתוכה.

בבוקר פרקתי את הארגז. שמחתי לגלות שכל הציוד שלי חזר למקומו, אלא שאז נחרדתי לגלות שצנצנת הדבש השתרבבה בטעות לארגז שלי.

כמה מביך. ומה עכשיו? אני אסע להחזיר להם?

השארתי הודעה מגמגמת, מתנצלת וקצת מחויכת, "אני בטוחה שלא הכנסתי אותה, מוזר?" אז מה, זה בטח הדבש שרצה להיכנס? כאילו יש לדבש הזה רגליים או רצון משל עצמו.

"מצחיקה אחת, כמה קל להשאיר אותך בלי מילים," התשובה הגיעה מיד. "זו אני ששמתי לך את הדבש בארגז. תהני!"