שלושת המפתחות לאושר- פרק מתוך "הכל חדש"

"אנחנו כולנו בוראים בבריאה," כתבתי יום אחד בפייסבוק.

"אם את בוראת בבריאה אז תבראי לי ג'ירפה," היתה אחת התגובות.

זה הביא אותי לחשוב איך החיים שלי השתנו בשנתיים האחרונים, וממשיכים בכל המרץ.

אני זוכרת את ההרצאה הראשונה שלי, לשתי נשים, בסלון ביתי בדלית אל כרמל. מגמגמת ונבוכה, והן מלוות אותי בעיניים טובות. היום, שנה אחרי זה, אני מרצה פעם בשבוע בזום, ובכל רחבי הארץ. ומובילה מסעות וטקסי קקאו לאתרי עוצמה ומקומות מקודשים.

איפה כל זה התחיל? ממש כאן.

פוסט הלל לאחים שלי שאני גאה בהם (חמסה חמסה) ולכוח של הביחד.

שנה טובה לכולם.

פרק מתוך "הכל חדש"/ רונית לב.

בלב הקיץ של 2021 באחת הפגישות החודשיות עם האחים לקחתי אותם לנחל האהוב עלי בגלעד, בקרבת הבית שלי. זכרתי את המקום שוקק מים, אלא שבקיץ הערוץ היה יבש.

דרור וישראל נתנו לי להוביל וזרמו עם ההמצאות המוזרות שלי. באותם הימים התחילה להתגבש בי הידיעה שבאי ידיעה. הלכתי באפלה גמורה ובלי שום תכנון ועם זאת היתה איזו מהות חדשה שצמחה בתוכי. זכרתי את הקור הדק הזה ולמדתי לסמוך עליו יותר ויותר. ידעתי שהדרך תיקח אותי ושזה בסדר גמור לא לדעת.

הובלתי אותם במדרון תלול במעלה ההר. הם התנשפו בחום המחניק של חודש יולי, בכל זאת כבר לא היו צעירים. מדי פעם נעצרנו להסדיר את הנשימה. עוד לא היה לי מושג לאן ההרפתקה הזו תוביל.

הטבע הביא את הריפוי שלו.

דרור מצא דבורה יונקת צוף מתוך פרח והפך לרגע ילד, מוקסם מהפשטות סביבנו. ישראל התפעל מהנוף, מהמרחבים שנפרשו בפניו ברגע שעזב את ריבועי הבטון של העיר.

בקצה ההר מצאנו עץ עצום והתיישבנו למרגלותיו. היה זה עץ שונה מכל העצים האחרים, כמו אבא של העצים כולם. דרור חשש מנחשים, וכמו תמיד שכח להביא בקבוק מים. היה ניכר בו שהוא צמא מהמאמץ. ישראל שלף את ערכת הגזיה שלו, תה צמחים ובקבוק מים ובישל לנו תה.

בתוך כל החום, הזיעה והרעש משהו בתוכנו נעצר.

הוריתי להם לקחת נשימה עמוקה. לחוש את האדמה, את כפות הרגליים. להצמיח שורשים כמו עץ, להיות בהוקרת תודה על משהו אחד ולחוש אותו כרטט ממשי בגוף. פתאום רוח קרירה התחילה לנשב. החום הכבד שעטף אותנו רק לפני רגע התחלף בקסם טהור.

אי אפשר היה לצלם את הקסם הזה או לארוז בקופסה לקחת הביתה. אפשר היה רק לחוש אותו מתוך השקט.

מתחת לעץ האלון העצום סיפרתי להם על שלושת המפתחות האינדיאניים לחיים באושר שקיבלתי משבט הקקאו של קוסטה ריקה. ומשהו בשלושתנו הפך פשוט ונרגע.

אם היו אומרים לי שהמפתחות האלו יהפכו כעבור שנה לספר ולמשחק מסרים. שהטקסט הפשוט הזה שכתבתי בשהות שלי במטעי הקקאו של מרכז אמריקה יחבר בין לבבות של אנשים. וששנתיים לאחר מכן אעלה על במות אוחזת מיקרופון ואספר עליהם לעולם, הייתי אומרת שמישהו כאן משוגע. וזה לא אני.

אבל ככה הם החיים, מפתיעים.

מהר מאוד הפכו המפגשים החודשיים שלנו להיות מפגש של לב וריפוי, שכולנו חיכינו לו בציפייה. דרור וישראל, שהיו כה שונים זה מזה נאלצו לבלות שעות ארוכות בנסיעה אלי ובחזרה. ופתאום זה מצא חן בעיניהם.

בעצם הם לא בילו לבד, רק שניהם, מאז שהתחתנו והקימו משפחות. כאילו מאז שהתחתנו שמו את עצמם בתחתית סדר העדיפויות, הרי קודם כל הילדים, האישה, הבית, ההורים, הפרנסה. למי יש זמן לבלות סתם ככה עם האח? פתאום הם קיבלו זמן אחים.

עם כל השוני שביניהם, ישראל המסודר והאסוף ודרור היצירתי והפרוע, הם היו רעבים לזמן הזה וחיכו לו בשקיקה. הם דיברו זה עם זה בלהט על כלום ושום דבר, ואני כמו תמיד שתקתי. הייתי מדריכת הטיולים, המפיקה והמארגנת. לפעמים שאלתי אותם שאלה על מכוניות, שהתניעה דיון של שעות בין שניהם. ובעיקר גמעתי בשקיקה את החיבור המחודש בין שלושתנו.

השילוב עם הכפר הדרוזי, האוכל הפשוט, התבלינים יצר מעשה ריקמה מדויק והרמוני. קפה ערבי מתובל בהל שהכינו השכנים שלי. רגעים של פתיחת הלב, שתיקות וצחוקים. חזרנו להיות ילדים, מתענגים על החיבור, על הקירבה ועל הדבק שהשנים והאתגרים המשותפים יצרו בנו.

כאילו הסכמנו לקבל את זה שההורים מתו ואינם, אבל יש לנו אחד את השני, זה כל מה שנותר. בפעם הראשונה אולי, הסתכלנו על מה שיש ולא על מה שאין.

שלוש שעות משותפות בטבע עם האחים היו עצומות יותר מכל תרפיה שהיא. זכיתי בהם מחדש. פתאום משהו התחבר ביננו, אולי בפעם הראשונה. למרות ההבדלים, הצלחנו ליהנות באמת, מבינים, שאחרי הכל, זה מה שנשאר לנו, החיבור של הלב.

נזכרתי במשפט של אמא תרזה ששמעתי פעם, אם אתה עסוק בלשפוט בן אדם אין לך זמן לאהוב אותו. לראשונה הבנתי באמת למה היא התכוונה.