משחק של עושר

פרק מתוך הספר "הכל חדש"/ רונית לב

הדרקון מתח את הכנפיים שלו. הוא נראה להוט לעבוד, היה עלי להמשיך.

"דרקון, אני כל כך מפחדת להיות עשירה," התרוממתי לעמידה יציבה והנפתי את שתי ידיי אל על. והנה, הדרקון מילא אותי בשפע אדיר מעבר לכל דמיון. מוחי הוצף גלים של שפע.

עושר מתחיל מתודעה של עושר, לא מעבודה קשה או סתם מזל טוב, עלתה בי פתאום ההבנה. זה הכל מתחיל בתודעה.

התמסרתי לגלים המתוקים ואיפשרתי אותם. חוויתי אותם כרטט אמיתי בגוף. התאים כולם התמלאו בתחושת התרחבות, צוהלים בתחושת שגשוג.

הבטתי על התרנגול הקטן שקניתי בנסיעה האחרונה שלי לפורטוגל, במרץ 2012.

את הבוקר האחרון אחרי פסטיבל השוקולד ולפני החזרה ארצה ביליתי על ספסל במרכז פורטו.

בטיול הקודם הכרתי אנשים מליסבון שאירחו אותי בדירתם בתחילת הטיול. הם הגיעו עד לפסטיבל עצמו, ליוו אותי במהלך ימי הפסטיבל והורידו אותי לבסוף בפורטו.

הכל היה קל בפורטוגל וקיבלתי אהבה בכל מקום. הייתי אחרי הזכייה בתחרות וחשבתי שזו תהיה הזדמנות להכיר את העיר. פורטוגל האירה לי פנים במשך שבעה ימים. תהיתי איך ארצה להיפרד ממנה.

או יותר נכון, איך פורטוגל תרצה להיפרד ממני?

לו הייתי אלוהים, הייתי מארגנת עכשיו איזה מיליונר, שייקח אותי למקומות הכי מפוארים כאן בעיר וידאג לי להכל, השתעשעתי ביני לבין עצמי, בעודי נהנית מקרניים חמימות של שמש אביבית.

הטיסה שלי היתה אמורה לצאת ביום למחרת מליסבון, מרחק כשלוש שעות נסיעה. המזוודה הקטנה כבר היתה ארוזה בלובי של בית המלון שבו לנתי. לא היה לי מושג איך להגיע לליסבון או איפה ללון שם.

נכנסתי לחנות הסמוכה לקנות תרנגול, הסמל של פורטוגל.

בעל חנות המזכרות היה הודי מבוגר וחביב. מיד סיפרתי לו על החיבה שלי להודו.

"אני בדיוק יוצא לצהרים. תצטרפי אלי?"

"בטח!"

ארוחת הצהריים עם החבר החדש הפכה למסע קולינרי פרוע במסעדות הכי יוקרתיות בפורטו.

"הטיסה שלי יוצאת מחר בצהרים." ליסבון נראתה לי רחוקה וחיוורת באותם רגעים.

"אין בעיה," הוא ענה, "תישני הלילה בפורטו ומחר בבוקר תיקחי רכבת מוקדמת לטרמינל. נבלה את הערב במסעדה הודית כאן בעיר."

"אני לא מהבחורות האלו!" עניתי בתקיפות של ישראלית טובה שיודעת לירות בעוזי אם צריך. להפתעתי גיליתי שכוונותיו היו נקיות. אשתו נפטרה לא מזמן, ילדיו היו רחוקים.

הוא הזמין עבורי חדר במלון סמוך וקנה לי מיד כרטיס לרכבת. אפילו טרח ללוות אותי עד לרציף המיועד. היתה זו מחווה אבהית מלאה רכות ודאגה. כאילו ידע מראש, שהשכם בבוקר אהיה עייפה ומנומנמת מכדי להתמצא במרחב.

למרות נדיבותו החלטתי שללכת לבד לא יהיה נכון. הצעתי שהוא יזמין גם את החברים מליסבון שאירחו אותי. הם בדיוק היו בפורטו וכך החבר החדש הזמין גם אותם לארוחת פרידה.

החברים זללו וכולנו צחקנו ונהנו מכל רגע, חבורה של זרים שלכמה רגעים הפכו משפחה מעבר למימד הזמן. הייתי שבעה, מלאה בכל הטוב שפורטוגל הרעיפה עלי.

אנחנו לא יודעים להעריך את הקלות עד שמגיע קושי. אנחנו לא יודעים להעריך את ההצלחה עד שמגיע כישלון. אז, בשנת 2012 הקלות והטוב היו טבעיים ומובנים מאליהם, כמו האוויר לנשימה הבאה שתמיד נמצא שם.

"אם כך, העושר הוא הטבעי ולא העוני?"

הדרקון פרץ בגל צחוק אדיר, "שפע זה הטבע של הפלנטה! עלייך רק לאפשר את הזרימה הטבעית."

"במקום לחסום אותה עם פחד וחוסר, כמו שעשיתי תמיד," השלמתי את דבריו.

"ראאארררררר," הדרקון גרגר בנחת והרים את שתי ידיו בתנועת תרועה, "בדיוק! רק לאפשר את מה שטבעי" הקשקשים שלו בהקו בכסוף ארגמני מנצנץ.