פסטיבל השוקולד האחרון, 14 בפברואר 2013

פרק מתוך “הכל חדש”/ רונית לב.

חגיגת השוקולד ההיא עמדה בסימן של סופים. ידענו שזה הפסטיבל האחרון.

אמא החליטה לעזור לי בהכנות.

מדי שנה בולנטיינס דיי התקיים פסטיבל שוקולד בתל אביב. היזמית, ישראלית שהתגוררה באנגליה, הפיקה אירוע מהסרטים. פסלים משוקולד, הדגמות חיות, יחסי ציבור שהפיצו את הבשורה המתוקה לכל עבר.

כל השוקולטיירים בארץ הוזמנו. בצ’ופצ’יק של החורף, כשנמאס כבר מהקור ומהבתים הסגורים, הגיחה חגיגה של שוקולד שופעת סוכר וסוכריות קופצות, שפיזרה שמחה ומתיקות בעיר, ואפשרה לי להכיר עמיתים. עוד אנשים שכמוני, הקדישו את חייהם לשוקולד.

כולם רצו לצאת מהבית ולהגיע לפסטיבל השוקולד, בכל מזג אוויר, גם בסופה. השוקולד שלי זכה לתשומת לב תקשורתית בגלל היותו טבעי ונטול סוכר.

“שוקולד בלי סוכר? לא יכול להיות!” כל השוקולטיירים הסתקרנו מההמצאה המוזרה. זכיתי לחשיפה תקשורתית בגלל שהשוקולד היה שונה כל כך.

הגיעו אלי אנשים עם דמעות, שנמנעו משוקולד בגלל מצבם הבריאותי והתחננו לקבל פרלין. לא יכולתי לספק שוקולדים לביקוש האדיר, וכך הומצא פונדו השוקולד. סיר ענק, בו בישלתי קקאו טהור עם חמאת שקדים ומייפל. הפונדו החם נשפך על צלחת תותים, והיה מענה מרענן בתוך דחיסות הפסטיבל ומזג האוויר הגשום.

בבוקר הפסטיבל שכרנו אמא ואני חדר פשוט ובסיסי במלון על חוף פרישמן. היתרון שלו היה הקרבה למתחם הפסטיבל. אמא לא היתה חזקה אבל גם לא סיפרה לי מה מצבה האמיתי. מבין השורות הבנתי שהרופאים התחילו לדבר איתה על היום שבו לא תוכל עוד לצעוד, אבל היא היתה נחושה ללכת בדרכה.

ביום השלישי לפסטיבל, יום שבת, אמא אמרה שתגיע בכוחות עצמה מהמלון עד למתחם התחנה, מה שבפני עצמו הותיר את האחים שלי פעורי פה.

“איך היא עשתה את זה?” הם שאלו אותי.

“מה זאת אומרת איך?” לא הבנתי את השאלה שלהם, “היא פשוט רצתה להגיע מבלי לחלל שבת.”

אמא קנתה עבורי ישירות מחקלאי בקדימה תותים מזן מלאך. זן נדיר של תותים קטנים ועשירים בטעם וביופי. בנוסף הכינה לי סינרים בצבע אדום, שהלוגו דסאו[1] התנוסס עליהם.

“איך את נותנת לאמא לעבוד בשבילך ולסחוב דברים,” האחים כעסו עלי.

“לא ביקשתי ממנה, היא רצתה.” אמא, כמו אמא, החליטה על עצמה.

את פסטיבל השוקולד האחרון החלטתי לחגוג בסטייל. לדוכן שלי הבאתי את הויטרינה ששימשה את חנות השוקולד הקטנה שלי. שלט מפואר עיטר את הקיר. צוות קטן שטף וחתך תותים ללא הרף, ואני התפניתי לשוקולד וללקוחות. ניסיתי להיות עליזה בזמן שהלב שלי התרסק.

אמא ישבה על כיסא בפינה ליד הקיר והתבוננה במתרחש בדממה. היתה זו הפעם הראשונה בחיים, שהיא לא התערבה, לא אמרה צריך ככה וככה, רק ישבה ושתקה.

העמדתי פנים שאני לא מבחינה בשתיקה שלה, אבל תחושת מבטה הנעוץ בגב שלי גדשה לי את הגרון בדמעות.

שתינו ידענו, שיבוא היום בו היא תתבונן בי כך בדיוק, כשכבר לא תהיה בגוף.

קיוויתי, שגם אז אדע לחוש בנוכחות הנעימה שלה, נוכחות של מלאך, מלטפת את גבי.

[1] Deseo בספרדית: תשוקה

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"