לרכוב על ברברה

במוצאי שבת האחרון קיבלתי הודעה לקשור את הבית לקראת הסופה הקרובה. עיתונים אני לא קוראת. בדקתי בקבוצה המשפחתית אם זה נכון.

"כן, ואם אפשר תקשרי גם את דורה", אחי אישר ושלח לי דוח חמ"ל מפורט.

ברברה, כך קוראים לה.

ברברה! רק מהשם נרעדתי. למה לא לקרוא לה יענקלה או סופי?

מי את ברברה?

הבעיה עם ברברה שהיא נפלה בדיוק בטו בשבט. באותו הערב הייתי אמורה לרדת לנתניה להרצות על מפתחות הלב האינדיאניים לקבוצה קטנה.

בשקט שלפני הסערה ירדתי לשכנים. לרקע הישבנים המוצקים של מנצ'סטר דנו בשאלה, להיות או לא להיות. בנתניה.

"לא לנסוע", אליזה קבעה. "להישאר בבית."

"בטח לנסוע", נג'אח שיחק עם הערוצים, מחליף כדורגלנים בזה אחר זה, "פרנסה זה פרנסה. לא חשוב הסופה."

אז החלטתי לרכוב על ברברה.

ביום של טו בשבט השתקתי טלפונים, ניתקתי את המחשב ועשיתי את מה שאני הכי אוהבת לעשות בסופות. שוקולד. בניתי מתכון חדש שהסתובב לי בראש בלי הפסקה. מרציפן עם גרידת תפוזי דם בשילוב שוקולד לבן ופיסטוק. הזיווג היה שמיימי, אין כמו לעשות אהבה בסופה.

משם המשכתי לטראפלס ג'אנדוויה על בסיס קשיו ותמרים נימוחים. הוספתי לו טוויסט של פולי קקאו גרוסים דק ונגיעת מלח הימלאיה, ובעצם כל הזמן הזה חיכיתי בסבלנות להודעת ביטול של האירוע בנתניה. כי מי יוצא בסופה כזו החוצה?

המחשבה על נסיעה בסופה מילאה אותי בתחושת כבדות כמו ענן שחור וגדוש. כתבתי למארגנים הודעה מנומסת, כמה אנשים מגיעים? במילים אחרות, אף לא אחד? התשובה היתה ברורה, באש ובמים, האירוע מתקיים.

לא נורא, דמיינתי את הסכום. אמנם לא גבוה ובכל זאת יהלום את חשבון הבנק שלי.

בסך הכל שעה, זה הכל. ניסיתי לשכנע את עצמי.

ועוד שעתיים בשלוליות, בחושך, ברוחות. לונה פארק לא היה חלק מהסכם השכר.

השעות התקדמו, היום התחיל להעריב. הייתי צריכה להחליט, לב או ראש. אלא שלא הייתי בטוחה מה אהבה היתה בוחרת.

אז עשיתי מה שאני מלמדת לעשות בהרצאה. שאלתי את הגוף.

הגוף התכווץ ונסגר במחשבה על נתניה. בשפה שלו הוא אמר לי לא לנסוע.

חמש עשרה שנה שאני עובדת עם קבוצות, מעולם לא ביטלתי קבוצה. אני מנחה גם אם אני חולה, גם אם העולם מתהפך. חזקה כמו הר, אני מנחה בכל מצב.

התקלחתי, התלבשתי והתארגנתי ליציאה מהבית.

ואז החלטתי לרכוב על ברברה. כי אחרי הכל עדיף שאני ארכב עליה מאשר היא עלי.

"אווץ", שמעתי קול בחלל, "השיער שלי".

"מי כאן?"

"נו מי, את רוכבת עלי כל היום ורק עכשיו את שואלת?"

"ברברה? את אמיתית?"

"אם את מאמינה לי אני אמיתית. השכנים שלך חושבים שאני סתם גשם".

"אני כאן כדי," היא השתעלה לרגע והסיטה את שערה. תהיתי אם היא בלונדינית אמיתית. כנראה לא.

"כדי?"

"כדי להזכיר לך שאפשר לשנות את דעתך מיי לאב. גם אם הוא הזמין אותך למסעדה וגם אם הוא קנה לך שרשרת יהלומים. מותר לך לומר לא בכל שלב."

"את מתכוונת. לנסיעה לנתניה?" התיישבתי על הספה תוהה מה הצעד הבא, "אבל כל אבן נמצאת במקום שלה, לא?"

"ומה אני, נוצה?" היא התיישבה לידי, כחכחה בגרונה והניפה אצבע שהיתה מרוחה לק ג'ל כסוף לעבר החלון העצום בסלון שלי. רעם אדיר מילא את החלל והיא צחקה בקול רם.

"יו סי מיי לאב", היא חייכה אלי, "If it's not THE HELL YESS than it's a NO"

"אולי את צודקת. לומר לא למישהו אחר זה לומר כן לעצמי." היא ידעה הרבה, הבלונדינית.

שלחתי הודעה מנומסת שלא אצליח להגיע בגלל מזג האוויר הסוער. התנחמתי בכך שלא הייתי מסמר הערב אלא פינאלה מתוקה ומאוחרת, פרלין של חצות.

"כסף יודע להגיע בהמון דרכים בייבי", היא נשקה לי לשלום ועפה לדרכה.

תחושת קלילות והתרחבות חדשה מילאה את הגוף שלי. שמתי את עצמי בראש סדר העדיפויות וזה הרגיש נפלא.

ברגע שהחלטתי לא לנסוע הגשם הפסיק בבת אחת, כמו מנסה לפתות אותי. עננים שחורים כבדים מילאו את השמיים, "תתעלמי מאיתנו, אנחנו כאן לגמרי במקרה." כאילו בחנו עד כמה אני נחושה.

אהבה עצמית מבקשת לשים אותי לפני כסף. הישרדות. או רגשות אשמה.

"אם את מסרבת לקבל אלא את הטוב ביותר, את בדרך כלל תקבלי אותו", לחשו לי העננים.

שעה קלה אחרי זה קיבלתי הודעה בווטצאפ, הזמנה לשיתוף פעולה מרגש בעולם ההרצאות.

היקום הגיב כהרף עין לבחירה שלי. בי.

ונתניה? תחכה.