שעועית

"תגידי, יא מעצבנת, את לא יכולה להזהיר אותי שהאוכל נשרף?"

תמיד נשרפת לי השעועית. בכל פעם הטקס הקבוע, אני משרה אותה כל הלילה, מניחה בבוקר על הגז ופונה לענייני עד שמריחה ריח שרוף.

אולי הסיר קטן מדי. אולי הלהבה חזקה מדי ואולי אני פשוט שוכחת את עצמי בדברים שמרגשים אותי הרבה יותר מלבשל שעועית.

אבל הפעם אין לי ספק שדורה יכלה קצת להתאמץ. היא מנמנמת על המזנון בסלון ומשם צופה על כל הבית וגם על המטבח. חוץ מלנמנם היא לא עושה כלום.

"חוש הריח שלך יודע לזהות טוּנָה מקילומטרים. מה בסך הכל ביקשתי? שתגידי לי שהאוכל עומד להישרף?", חמישה חודשים ביחד ואני עדיין מנסה להבין מה התרומה שלה לחיי, חוץ מלהיות בעלת הבית כמובן.

היא מסתכלת עלי במבט אדיש של זה לא תפקיד שלי, מתמתחת וחוזרת לנמנם.

אני לא יכולה לחזור לעבוד, מה ההיגיון בלריב עם חתול? שום הגיון. במקום זה מכינה ארוחת צוהריים. חותכת ירקות, אורז, תבלינים. הפעם שלא כהרגלי משקיעה תשומת לב.

נכנסת שוב לחדר העבודה. שמה את הטלפון על טיימר. ושלא נזדקק לך, אני זורקת לה מחשבה.

אחרי עשרים דקות בהן אני במימד אחר של יצירה, ריח נעים מתפשט עד אלי והטיימר מצלצל פתאום.

אני מזנקת לסיר, אותי לא יתפסו פעמיים ביום עם סיר שרוף.

התבשיל יצא נהדר. האורז ספג את הירקות והתבלינים הטריים מדגישים את הטעם.

הפעם השקעתי.

דורה מרימה מבטה ממרומי המזנון ומפהקת אלי במבט של, נו, כשאת רוצה את יכולה.

חוכמת החתול.

במקום ליצור תלות בגורם חיצוני נולדת בתוכי ריבונות.

נכון, אני צריכה לסמוך על עצמי וזה מבאס. לשים טיימר, לדייק, לציין גבולות.

להפנות תשומת לב לחיתוך הירקות, להיות נוכחת, לשים כוונה.

עם הריבונות אני הופכת בעלת הבית.