שיחה עם עץ חרוב

רבע אחרי חצות הטלפון ניגן. שיחת וידאו.

תמיד היא יודעת בחושיה החתוליים למצוא את הרגעים הספורים שאני ערה בשעות מאוחרות. עניתי לה מתוך טקס הלילה שלי. צחצוח קפדני של השיניים ואחריו כתיבה.

האחיינית שלי נראתה עירנית לגמרי. ברקע אורות הניאון של הטרמינל בבוגוטה.

"את מזיעה או שנדמה לי?" קולומביה זה לא הודו, מאיפה הזיעה הזו פתאום?

"את לא מבינה, לא ישנתי כל הלילה, לא מסוגלת לעלות על הטיסה" היא צעדה במהירות. המוח החצי רדום שלי התקשה לעקוב. זכרתי שאין לה שום חרדת טיסות.

"אני לא נושמת, אפילו לעשן אני לא מסוגלת", היא ינקה בעצבנות מהסיגריה האלקטרונית.

"רגע, מאיוש, בואי ניקח ביחד נשימה", מילאתי את הראות באוויר ולקחתי נשימה עמוקה.

הסתכלתי עליה.

"אני מתגעגעת לאמא ואבא והכל, שלא תביני", היא הסבירה ואני רק שתקתי, עשיתי לה מקום.

במקום שבו נגמרות המילים, יכולתי פשוט להיות איתה במבול הזה של הרגש שמשהו אחד נגמר והאחר עוד לא מתחיל. לעזוב מקום שהיה לה בית, שמילא אותה באושר. אני מכירה את הכאב הזה היטב.

עד הקורונה הייתי טסה קבוע שלוש פעמים בשנה. אפשר לומר שחייתי על המזוודה.

קשה לעזוב חלומות ולחזור לשלולית קטנה ורועשת. ואולי גם המדינה שהיא עזבה לפני שבעה חודשים היא לא ישראל של היום. כמו בכל טיול טוב, גם כאן היא תצטרך למצוא את נקודות הקסם שלה, בעצמה. ואם לא, יהיה עליה ליצור אותן.

במקום כל המילים פשוט שתקתי והתבוננתי בה.

ואז זה התחיל, המבול, הדמעות, הרגשות שנעצרו. הסכר נפרץ, היא בכתה ודיברה וצעדה מהר בתוך אור הניאון החזק. הזיעה התייבשה והיא חזרה לנשום.

"תשתי טוניק ואשכוליות, את שומעת? זה להיט של טיסות", נתתי לה עצות של דודה.

סגרנו את הוידאו והשיחה המשיכה להדהד בי. בבוקר הלכתי להתייעץ עם החבר שלי, עץ חרוב עתיק. מיהרתי לכתוב את תשובתו.

"אתם בני האדם חושבים שאתם יודעים הכל. שראיתם הכל ואתם שולטים על הכל.

כדי לדעת באמת עליכם לעצור. כי האמת מגיעה מתוך השקט. מהמקום בו מילים נגמרות. מהמקום שבו פעימת הלב היא שנשמעת.

אם אתם רוצים לדעת, דעו את ליבכם. דעו את נשמתכם שהיא נצחית ואילו הגוף הוא רק צל חולף.

הסירו נעליים וגעו באדמה. חושו אותה רוטטת מתחת לכפות רגליכם. עצרו להקשיב לציפורים. הטבע מדבר איתכם כל הזמן, האם תקשיבו לו? האם תסכימו לקבל את מגע הפעימה שבה כלום לא קורה ואתם אחד עם הכל?

האם תסכימו להניח לחשיבה המנטלית, השופטת, הביקורתית, זו שיודעת הכל, ובמקום זה פשוט להיות? לחוש בתוך ליבכם, בתוך פעימת האדמה, מתוך מגע רגליים על העור החשוף של אמא, אמא שלכם.
האם תיאותו לעצור את המרוץ ולגלות עולמות חדשים בתוככם?

את מבקשת שקט, מנוחה. ונוסעת רחוק רחוק כדי למצוא אותו, כשהיקום כולו פועם בתוכך. האם תיאותי להקשיב לו?"

 

"מאיה", סימסתי לה בהתרגשות. "דיברתי עם עץ החרוב והוא ענה!"

התשובה הגיעה מיד, פלאי הטכנולוגיה.

"פעם הבאה שאת מדברת איתו תמסרי לו שמאיה שואלת, שבבקשה יודיע לה על הזמן הטוב ביותר לאכול חרובים מהעץ, בסדר?"

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"