הפנינים

היא מזגה תה חם לתוך זוג כוסות זכוכית מבריקות שניצבו על שולחן בסלון. ריח מנחם בקע מהמשקה.

“יש כאן הל, ורדים, קינמון וציפורן מבושלים זמן מה. זה משקה מסורתי מבית אמא.”

אחזתי את המשקה בשתי ידיים והרחתי אותו. הריח היה עמוק ומשכר. צלחת עם פיטנגו אדומים ניצבה במרכז השולחן לצד עוגיות תמרים פריכות בעבודת יד. מתוך הניחוחות והשורשים בקע הסיפור שלה ורקד איתנו בסלון.

טריפולי, 1928

היא נהגה להוריד במניין שנותיה באופן קבוע שבע עשרה שנה.

“החיים שלי התחילו כשהכרתי אותך,” היא אמרה לו תמיד.

וכך בגיל שישים היא היתה בת ארבעים ושלוש, בגיל שבעים ושתיים היא היתה בת חמישים וחמש.

בינה הכירה את יעקב מהשכונה. בן עשרים ושתיים היה אז, מבוגר ממנה בחמש שנים. מבטים מבוישים הוחלפו ביניהם. היא לא העזה להביט ישר בעיניו, זה לא מכובד, היו גוערים בה.

ליעקב היה דוכן שווארמה בפינה, ובינה עברה ליד הדוכן כל בוקר בדרך לעבודה אצל גברת ג’ובאני. כשהבשר היה מוכן יעקב היה מנסר את החתיכות הראשונות, אלו העסיסיות ביותר ומפקיד בידי אחיו הצעיר. “את הצלחת הזו תמסור לבינה. תוודא שהיא מקבלת אותה ישירות ממך, שומע?”

וכך, מדי יום במשך חודשים.

גברת ג’ובאני היתה אחת הגבירות של בינה. היו לה שלוש כאלו. היא היתה מגיעה אליהן לנקות, להבריק, לבשל. השם שלה יצא לפניה כזריזה במיוחד. “בינה הזו יותר מוצלחת משלוש נערות גם יחד,” נהגו לומר עליה הנשים המבוגרות. כולן רצו אותה, גם גברת ג’ובאני.

“את תראי, כשתתחתני, אכין לך נדוניה מפוארת, תכשיטים, שרשרת פנינים יקרה אקנה לך,” נהגה לומר לה תמיד. ובינה הבריקה וקרצפה ודמיינה בעיניי רוחה את ענק הפנינים שתישא על צווארה ביום חתונתה.

אבא של בינה נפטר כשהיתה בת חמש והשאיר אותה עם אמא אלמנה. הן התגוררו אצל אח של אבא. “קח את מפעל העגבניות שלי ואת כל הוני, רק תשמור על היקרות שלי,” ביקש ממנו האב טרם פטירתו, והאח הסכים.

אבל החריצות של בינה היתה לה לרועץ.

בגיל שמונה הוציא אותה דוד שלה מבית הספר. “את מבוזבזת כאן, חבל על הזמן שלך,” אמר לה. במקום זה הציב אותה ליד הדוודים הענקיים של המפעל. “מעכשיו את שומרת הדוודים בינה.” נתן לה את המשימה לערבב אותם ביסודיות.

מפעל רסק העגבניות שגשג מתחת לידיה האמונות. בטריפולי האיטלקית של תחילת המאה העשרים רסק עגבניות היה מצרך מבוקש. הוא שימש לפיצות ולפסטות, שמו של המפעל המשפחתי יצא לפניו כרסק העגבניות הטעים ביותר של טריפולי.

אבל לבינה היו תוכניות אחרות.

“אמא, תקחי את הכסף, תשמרי אותו, אנחנו נסתלק מכאן,” מדי שבוע נהגה להפקיד בידיה את הכסף שהרוויחה בניקיונות. מלבד גברת ג’ובאני, שהרי זו הבטיחה לה נדוניה.

משהגיעה בינה לפרקה הגיע יעקב לבקש את ידה. גיל שמונה עשרה הוא הגיל שבו תוכל להישיר מבט בעיניו ולפגוש שם עיניים אוהבות. להינמס ביחד לתוך ענן אחד של אהבה. להקים בית משלהם.

היא רכשה שמלה כלולות פשוטה, “לא חשוב,” היא ניחמה את עצמה, כשהתכשיטים מנצנצים השמלה פחות חשובה.

“לך לגיברת ג’ובאני, ובקש ממנה את הנדוניה שלי,” ביום חתונתה היא שלחה את האח הצעיר של יעקב לשליחות.

השעות נקפו, שעת אחר הצוהריים, והנה תכף ערב, אף לא סימן ממנו. היכן תכשיטיה?

לפנות ערב הגיע האח הצעיר מתנשף ומיוזע.

“מה קרה?”

“אהה, כן, סליחה שאיחרתי,” הוא התנצל וכבש מבטו ברצפה. מיד שלף קופסה ובתוכה היתה עוד קופסה. בינה פתחה את הקופסה הקטנה לגלות שבתוכה, על כרית קטיפה אדומה ורכה הונח ענק פנינים מרהיב, בדיוק זה שחלמה עליו כל חייה, ולידו זוג עגילים תואמים.

דימעה של התרגשות זלגה מלחייה. לראשונה מזה זמן רב חשה אושר גואה ומציף וממלא את בית החזה שלה. כמה יופתע אהובה כשיראה את ענק הפנינים המלכותי הזה על צווארה.

יעקב ובינה התחתנו בטקס פשוט ועלו לישראל לאחר שמלאו לביתם הראשונה חודש.

רק לאחר שנים רבות יעקב התוודה בפניה.

“הוא דפק על הדלת שלה, וכלום. בהתחלה בכלל לא פתחה לו. אבל הוא המשיך ולא ויתר. ואז פתחה.”

“הגעתי לקחת את הנדוניה של בינה,” אמר לה כפי שהתבקש.

“נדוניה? על מה אתה מדבר חצוף שכמותך. יש לי שלוש בנות לחתן אותן, ואתה מבקש ממני נדוניה?” היא גירשה אותו מביתה בנזיפה.

“מה נעשה עכשיו?” הוא שאל אותי בדאגה.

“יהיה בסדר, אני יודע שאמא של בינה חוסכת כסף עבורה, נלך אליה,” הצעתי לו.

הלכנו לאמא שלך, והיא הליטה פניה בידיה. אחיה פשט את הרגל ואיים להתאבד.

“לא היתה לי ברירה אלא לתת לו את כל הכסף שחסכתי כל השנים,” היא מיררה בבכי.

ואז החלטתי לעשות מעשה. הלכתי לחנות התכשיטים הטובה ביותר בעיר. לבינה שלי יהיה ענק הפנינים שתמיד חלמה עליו. החלטתי וזהו. לא רציתי לספר לך כדי לא לצער אותך. רציתי שתשמחי ביום כלולתך.”

יעקב נפטר בגיל שמונים ואחת. בינה המשיכה לחיות עוד שבע עשרה שנים אחרי לכתו. אלו היו שבע עשרה השנים שאבדו לה בנערותה. היא אהבה לבשל, לטייל בפארק ולשיר שירים באיטלקית.

בראש חודש אדר היא אמרה, “אני כבר עייפה”. ואז בגיל תשעים וחמש היא שכבה במיטתה, נשמה את נשימתה האחרונה והתאחדה בשנית עם אהובה.

סוף.

 

  • מבוסס על סיפור אמיתי על אהבת אמת של אישה יקרה, שעזבה את הגוף בשלווה ועם חיוך.
הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"